מאזינה כותבת על בעלה שחוזר מהעבודה, מתעלם מהילדים וממנה ומתיישב על הספה: "הוא יושב בסלון מיום חמישי עד יום ראשון, אין לו חברים ומסרב לטיפול". האזינו לתשובתה של ורדה.
שאלה: בעלי ואני בני 40 ויש לנו שלושה ילדים. במשך שנתיים בעלי הפסיק לתפקד באופן הדרגתי. זה התחיל בעקבות קידום לתפקיד בכיר במקום עבודתו. התפקיד לא מתאים לו לפי דבריו, אך מכניס אותו ללחץ ואף לחרדה היות והעבודה שלו היא כל עולמו. בבוקר הוא קם כרגיל לעבודה וחוזר בשעות סבירות אך כשהוא בא הביתה, הוא לא מתפקד, יושב בסלון, לא מתקשר עם הילדים ואף לועג להם. הוא אף ניתק כל קשר עם משפחתו הקרובה וחברים אף פעם לא היו לו. כל ניסיון לקחת אותו לטיפול כשל ובפעם היחידה שהצלחתי להפגיש אותו עם פסיכולוגית היא אישרה כי מצבו קשה ומחייב טיפול בהקדם, אך הוא מצידו הבריז ולא הגיע לפגישות. אני נואשת, המצב פוגע בי ובילדים והוא לא מוכן לקבל עזרה מתוך דעות קדומות ותפיסת עולם פרימיטיבית. אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות, איומים בגירושים לא עובדים והמצב קריטי. מה לעשות?
ורדה עונה:
אי אפשר לכפות על בן זוג לקבל טיפול אלא אם כן את יודעת שאם משהו לא ישתנה את תלכי ממנו ואתם תיפרדו. כלומר, באופן אולטימטיבי - אם לא תלך לפסיכיאטר וכו', אני הולכת. לפי מה שאת מתארת בן זוגך חווה סוג של משבר. סיפרת שהוא הולך לעבודה, מתעלל בילדים ומתעלם מכולם, את מתארת מצב שאני לא מכירה ולא מבינה. להרגשתי את לא יכולה ללכת, לכן חביבתי, אם את תלויה בו כלכלית, ואם אין לך דרך להיפרד ממנו תצאי את עם הילדים מהבית. אל תבלי איתו, תלכי, תתנהגי כאילו את חד הורית, תקבעי תוכניות עם חברים, עם ילדים, עם משפחה, תחפשי אנשים במצבך – חד הוריים וגרושים, אם הוא מתעלם ואת תלויה בו כלכלית אין לך ברירה. זה לא נראה שזה הולך לקטסטרופה, אם הולך לעבודה אז הוא כנראה לא במצב קליני, ואין לך מה לעשות.