'בסוף מתרגלים להכל' - דודו טסה
רז שכניק מארח באולפן את דודו טסה בתכנית מיוחדת שמצדיעה לאלבום המופת 'בסוף מתרגלים להכל' שיצא ב-2009 - אל תחמיצו!
איזה יום, איזה אלבום: דודו טסה חוזר ל"בסוף מתרגלים להכל"
דודו טסה התארח בסדרת "אלבומי המופת" של 103FM עם האלבום שהפך את הקריירה שלו מכישלון לסיפור הצלחה: "חשבתי שאני לא מספיק טוב וחיפשתי כיוון אחר לגמרי. כשהשמיעו ברדיו בכיתי מהתרגשות"
היוצר והזמר דודו טסה הוציא בשנת 2009 את אלבומו "בסוף מתרגלים להכל", אתו התארח בסדרת "אלבומי המופת" של 103FM. האלבום כלל שורת שירים מצליחים, בהם "איזה יום", "מגיע לי יותר", "אמי אמי", שיר הנושא "בסוף מתרגלים להכל" ועוד. "זה אלבום שיצא אחרי המשבר הכי גדול שלי, גם ברמת כתיבה והלחנה, ברמת הקריירה וברמה האישית", סיפר טסה. "ב-2007 נפרדתי מזוגתי ועברתי לגור בתל אביב באזור של ברים והרבה אלכוהול, מה שלקח ממני המון אנרגיות. דירת החדר משיר הנושא זו אותה דירה שחייתי בה. היה כאב שתמיד מפרה ועוזר ליצירה".
"האלבום 'לולה' שהוצאתי לפני כן היה אלבום די כישלון", הודה. "הוא יצא ב-2006 בחודש של מלחמת לבנון השנייה וכאילו לא היה אלבום. שירים מתוכו פתאום יצאו לאור שלוש שנים אחר כך. השיר 'מעליות' נכנס לסדרה 'במרחק נגיעה'. השיר 'לולה' נכנס לסדרה 'עספור' ואיכשהו דברים מהאלבום קרו באיחור של כמה שנים. אבל אז אמרתי מה אני עושה עכשיו. חשבתי שאני לא מספיק טוב, כי זה מה שאמרו לי, זה מה שהצביעו. ואז אמרתי 'שברו את הכלים ולא משחקים', חיפשתי כיוון אחר לגמרי, ומשם יצא האלבום, שיש בו כמה שירים שאני מאוד אוהב".
השיר "איזה יום", סיפר טסה, הורכב משני שירים. "היה את הפזמון והיה את השיר עם הבתים, ואז יום אחד במקרה ניגנתי אותם אחד אחרי השני ואמרתי זה אותו שיר. זה התלבש ממש טוב והפך להיות שיר אחד. זה שיר עלי, כמו 99% מהשירים שאני כותב אותם מהמקומות שלי. אני בדרך כלל כותב בישיבה על ספות. אני זוכר מהשיר הזה ספה בפלורנטין, שם נכתב הפזמון, וספה ביהודה הלוי, שם נכתב הבית. הפזמון נכתב בסוף היום. הייתה לי תחושה, זה יותר היה ביני לבינה, את האישה שלי, תלטפי אותי, תאהבי אותי, היה לי יום קשה". בשיר מנגן גיטריסט להקת רדיו-הד ג'וני גרינווד. "הוא היה בארץ. אנחנו מכירים משנת 2005. היינו נפגשים הרבה, השמעתי לו את השיר, שאלתי אם הוא רוצה לנגן והוא ניגן בסי-פארט את הסולו המוזר והיפה הזה. הוא ניגן בעוד שיר שבסוף לא נכנס לאלבום.
"הרגשתי שזה שיר טוב וקיבלתי עליו פידבק טוב מהאנשים שמסביבי שהם מאוד כנים אתי, אבל הרגשתי עדיין חוסר ביטחון", אמר טסה. "כשהתחילו להשמיע את השיר הזה אני התרגשתי כמו ילד. בכיתי ממש. כי החזירו לי משהו שהרגשתי שאבד לי. זה היה רגע של יציאה לדרך חדשה. חודש אחרי שהוא יצא הופעתי לחיילים, רק עם גיטרה, שרתי את השיר הזה וכשהגעתי לפזמון וכל החיילים שאגו יחד את המילים. ואז אני קולט שזה קורה. בהופעות כיום אני מבצע את 'איזה יום' די בהתחלה, קצת יותר לאט. אני מרגיש שהוא הוקלט טיפה מהיר מדי, אבל לא בהרבה, בכמה סטפים".
אחרי הנפילה של האלבום הקודם הספיק לי ששיר אחד יצליח", הוסיף. "זה קרה עם 'איזה יום' ואז יצא 'בסוף מתרגלים להכל', שמבחינתי הוא לא שיר קלאסי מבחינת רדיו, למרות שהוא איכשהו הפך להיות כזה. המבנה שלו לא סימטרי, הטקסט הוא כזה, יש בו קללה. השבוע הופעתי לקהל חובשי כיפות ובמקום לשיר 'נשבר לי הזין' שרתי 'נשבר אבל עדיין'. אמרתי שכולם שם דתיים אז אני לא אעשה להם את זה".
שם השיר ושם האלבום "בסוף מתרגלים להכל", הפך לסיסמה מדוברת, והשיר כולל משפט נוסף שהפך לסיסמה, "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" אמר חברי הטוב והאהוב בן זילכה", סיפר טסה. "היינו מסתובבים המון יחד בלילות בתל אביב. הוא אמר לי את זה, וזה התלבש לי. אני לא האמנתי שזה קורה, שאני מתחיל לשיר את זה. זה עוד מקרה של שני שירים שהפכו לשיר אחד. הקטע "אני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה" אני זוכר את הרגע שהוא קרה על הספה, בדירת חדר שהייתה לי ברחוב יהודה לוי, קומה שלישית. יש דברים שקורים ממש בקלות, וזה אחד השירים שיצא בטייק אחד".
על השיר "אמא מדברת לעצמה" אמר טסה: "אני שומע את אמא שלי כבר שנים מדברת לעצמה ככה בקטנה. זה היה רגע שאמרתי לעצמי וואלה, הזמן עף. כי בדרך כלל אנשים מבוגרים מדברים לעצמם יותר מצעירים. אמא שלי שמעה את השיר ופרגנה, היא מפרגנת. אבא שלי הוא זה שאמר מה אתה שר על אמא. אבא שלי הוא השוטר. בשיר 'ביום שבגין מת' פברקתי שאבא שלי עזב את הבית. זה לא קרה אף פעם. זה מהאחוז הבודד של שירים שלא נכתבו על הביוגרפיה שלי אלא מדמיון פורה. לא הרבה יודעים שזה לא באמת קרה במציאות. תמיד אני אומר את זה. אני אוהב ששירים נשארים איך שהם. ואבא שלי התבאס, 'מה אתה אומר שעזבתי את הבית? אני עזבתי את הבית?'.
"עד גיל מאוחר אמא שלי רצתה שאלמד ושתהיה לי עבודה מסודרת", סיפר. "אני עדיין חולם על זה לפעמים בלילה. כי מבחינתה אני צריך למצוא משהו יציב. גם בגלל מה שהיא חוותה עם אבא שלה, סבא שלי, שהיה מוזיקאי מאוד גדול בעיראק ובארץ זה לא קרה. מבחינתה זה מקצוע מאוד בוגדני. אבל הייתי אחד התלמידים הגרועים שידעה מערכת החינוך בישראל, אז זה לא היה אפשרי. כשהתחלתי לנגן בתוכנית של יצפאן בכבלים בשנת אלפיים והם ראו שאני מביא צ'ק כל חודש, ואז יצא 'הלילה לא', אז הם אמרו שאוקיי, זה מה שהוא הולך לעשות, אין לנו ברירה, אנחנו נתמוך כמה שאנחנו יכולים".
על השיר "משטרה", שיצא כסינגל גם הוא, סיפר טסה: "זה שיר על זוגיות, פחות מדבר על משטרה ושוטרים. זה שיר על אשמה, הרבה אשמה בתוך מערכת יחסים, שיצא לי עם הרבה זעם וכעס. היום אני הרבה פחות כועס. השיר התייחס לכמה מערכות יחסים שהיו לי. הרגש היה יותר אצלי פנימי. אני תמיד הרגשתי אשמה ולא מספיק בסדר, אבל גם הן תרמו לזה. יש לי בכלל עניין עם אשמה בחיים. אני תמיד מרגיש אשם. למשל, כנפלו מגדלי התאומים המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה קשור איכשהו לישראל, שעשינו משהו ואנחנו הולכים לשלם עליו. המקור של תחושת האשמה הוא כנראה בילדות שלי".
את מילות השיר "נסיכת העיר" חיבר הפזמונאי והמשורר יעקב רוטבליט. "חשבתי על בחורה בתל אביב ודיברתי עם יענקל'ה רוטבליט, שזה הטקסט היחיד שהוא כתב לי בקריירה. הוא החזיר לי אותו וזה בכלל טקסט על מלחמה", נזכר טסה.
על הדרך בה הוא יוצר סיפר: "הרבה פעמים אני ממלמל דברים. לוקח סתם גיטרה ומקליט לטלפון ואז מקשיב. כי קשה באותו רגע שאתה מנגן לדעת אם זה קורה או לא קורה. אבל אז כשאתה מקשיב לזה אתה פתאום מבחוץ שומע את זה ויודע אם יש בדבר הזה משהו, התחלה של משהו. אם אני מלחין למישהו שביקש לחן אני חושב עליו ומנטרל את עצמי. היה מקרה שהלחנתי שיר לזמרת וכשסיימתי אותו אמרתי שזה יכול להיות יפה גם לי. השמעתי אותו לניר מימון ברק קרם שמנגנים אתי והם אמרו לי זה שיר לך, אל תיתן אותו בחיים. וזה 'הגולה' מהאלבום שיצא השנה. הזמרת לא ידעה שהלחן הזה נוצר בשבילה. נתתי לה שיר אחר במקומו".
"נשאר לי חלום אחד במגירה להגשים, שזה לקחת את פרויקט 'הכווייתים' לחו"ל. אנחנו מופיעים שם הרבה. היינו לאחרונה בפסטיבל 'וומקס', הייתה הצלחה מאוד גדולה וכבר הזמינו אותנו להרבה פסטיבלים. עוד חלומות? וואלה, לא יותר מדי", סיכם טסה.
