"מירי רגב, משוחררי אושוויץ מודים לך"
מה הקשר בין הליכודיאדה, טראמפ ואהוד ברק "המשועמם"?
גבי גזית פתח את תוכניתו בביקורת חריפה על שרת התרבות: מירי רגב, משוחררי אושוויץ מודים לך. בזכות "הליכודיאדה" זוכרים את השואה. על טראמפ: הרע האמיתי זה ביבי, שסוגר את המדינה שלנו, שצריכה להיות פתוחה בפני מיעוטים, ואטום למצוקות החברתיות. על אהוד ברק: פתטי, משועמם רצח, מנסה להפיל את ביבי אחרי שליקק את אצבעותיו
ה"ליכודיאדה" באילת היא סיפור מתוק, בונבון. אלף חברי "ליכוד" משתובבים על שפת הבריכה למפגן הוקרה לראש הממשלה ורעייתו. באותה שעה בדיוק נחקר אהוב הקהל שוב על ידי המשטרה. עד כאן נפלא, אבל אז, בסמיכות מקרים טרנסצנדנטלית, מתגלה הערך האמיתי של האירוע. כי באותו היום בדיוק מצוין בעולם יום השואה הבינלאומי, יום הזיכרון לשחרור אושוויץ. יום שבו ישראל מצפה שהעולם יגיב בשקט, בכבוד ובאיפוק ויכבד את התאריך הזה. ולכן גם מירי רגב, שגם היא ב"ליכודיאדה", במקום להתבייש שצאן מרעיתה מלחך ארטיקים במרעה שבבריכה ביום הקודר הזה, מוצאת את הדרך הכל כך יצירתית לחבר בין שני האירועים, "הליכוד יאדה" ויום השואה, הארטיקים ואושוויץ. המוזיקה וגדרות התיל. תראו איך היא עושה את זה. כך היא אמרה: מעולם לא סיקרו את יום השואה כל כך טוב כמו השנה בזכות ה"ליכודיאדה". כלומר, אם לא הייתה "ליכודיאדה" לא היינו זוכרים את אושוויץ ואת יום השואה הבין-לאומי. יפה, רגב. נספי השואה ומשוחררי אושוויץ, אם הם עוד חיים, מודים לך. אין דרך ראויה יותר לציון יום השואה מאשר פסטיבל עסקני "ליכוד" עם צחוקים ועוגות קרם ומוזיקה. ועכשיו אם העולם יידע שהייתה שואה זה רק בזכות ה"ליכודיאדה".
האם מה שעושה הנשיא טראמפ הוא רע? ההפלות, החומה עם מקסיקו, סגירת ארצות הברית בפני מוסלמים משבע מדינות. אני יודע שבשקט בשקט רובכם, בלי לגלות לאף אחד, חושבים שזה צעד מבריק, כי מוסלמים זה צרות. אבל הרע האמיתי זה החבר של טראמפ, הביבי, שהמציא את החומה, שסוגר את המדינה שלנו, שצריכה להיות פתוחה, בפני מיעוטים, ושאטום כמו פקק שעם למצוקות החברתיות של הפליטים והמיעוטים. וטראמפ הוא רק התלמיד, שעוד מעט יעלה על רבו. למרות שדבר אחד בטוח הוא לא ילמד מממנו - לשנורר מתנות.
בואו ניכנס רגע למנהרת הזמן. השנה 2037, עשרים שנה מהיום. רוצח משפחתו סיים לרצות מאסר עולם והוא עולה הבוקר לוועדת השחרורים. הוא היה אסיר למופת, יאמר מנהל בית הכלא. הוא רגוע ולא מסוכן, תאמר העובדת הסוציאלית. הוא בהחלט מוכן לשיקום בחוץ, יאמר הקרימינולוג. ואחרי יומיים הוא ישתחרר וייצא לעולם. עשרים שנה, ובבית העלמין מצבות אשתו והילדים כבר מצהיבות. אבל למי זה משנה? רוצחי ילדים צריכים לשבת בכלא מאסר עולם. עולם במובן של עד צאת נשמתם בהגיעם לזקנה, ולאורך מאסר העולם הזה לא יינתן להם יום אחד של חופשה. קשה לי להבין איך הדבר הזה לא מיושם עד היום. וזה כנראה לא יהיה כאן לעולם.
אהוד ברק גרוטסקי. הוא צולם השבוע על ידי פפראצי בסיבוב היומי שלו באבן גבירול למרגלות המגדל, מטייל ובוחן שעוני יוקרה בחלון ראווה של חנות יוקרתית. כל כולו יוקרה, אהוד ברק. ואת כל זה הוא עושה בין לבין שהוא מצייץ דברים להפלת ביבי מהשלטון, אותו ביבי שברק שתה מכף ידו ולקלק את אצבעותיו של ביבי כדי להיות שר הביטחון. ברק הוא אזרח מודאג לכאורה, לא ממש ברור לי למה. הוא לא סובל ממצוקת הדיור, לא ממחירי המזון, אין לו ילדים בפעוטון, אין לו ילדים בצבא שצריך לפרנס. יש לו פנסיה מטורפת של רמטכ"ל ושר וראש ממשלה וחייו דבש. דבש? הדבורים מקנאות בך, אהוד ברק.
אבל ברק משועמם רצח, כי אין לו מה לעשות. כי מגיעה הפנסיה בראשון בחודש, עשרות אלפי שקלים נשפכים לו על הראש, אז הוא יוצא לחפש שעוני יוקרה. מה עוד יש לו לעשות? מה, הוא יטפל בילדים רעבים? מה, הוא יקים עמותה למען חולים? מה, הוא ייסע לנתיבות כדי לעזור לשקם את העוני? מה, הוא יופיע בכנסים של אמהות חד-הוריות שחיות במרתפים? לא, נלך לקנות עוד שעון. ברק מטפח, בעיקר את זקנו ואת המקלדת שלו, בשם איזושהי דאגה פתטית לגורל המדינה, ושעמום רצח. האיש משועמם רצח. וכולכם רצים לראיין אותו ואתם גם חושבים שזה הישג עיתונאי לראיין אותו ולשאול אותו, נו, מה אתה אומר מר ברק, צריך להעיף את ביבי?. תגידו, אתם לא מבינים שאתם פתטים? יותר פתטים מברק? כאילו, מה? הוא התשובה? כאילו, מה? לא ראיונו אותו כשהיה ראש ממשלה ומה בדיוק עשה? משעמם לך, ברק? תתנדב. לך תאסוף מזון לניצולי שואה, תפתח בית תמחוי, תקים לובי לילדים רעבים ותפסיק לקשקש לנו. כי תזכור, השעמום בגילך הורג.
