facebook gplus twitter whatsupp קוד הטמע באתר אחר
13672

השודד הגדול מכולם

האסיר לשעבר יורם לנדסברגר מתארח באולפן ומגלה: "הכל התחיל כשגנבתי קרמבו בגיל 5"


יורם לנדסברגר, שנחשב לשודד מס' 1 בתולדות הפשע בארץ, סלבריטי של עבריינות, סיפר בראיון מיוחד לטגניה ושלמור על הפריצות הנועזות, מעשי השוד המתוחכמים, ההגלייה מישראל, השימוש ביצאניות, התשוקה לתכשיטים, והתקופה בכלא: "בגלל שאני אשכנזי ישבתי פחות שנים"

בגיל 74 יורם לנדסברגר מתחרט על הכל. מי שכונה בכינויים כמו "יורם היפה" ו"החתול המטפס", נחשב לשודד הכי מתוחכם ואמיץ שידעה מדינת ישראל והפך לסלבריטי של עולם הפשע, אומר שהפשע אינו משתלם. "כל הכסף שבעולם, כל הדולרים והיורו, לא יחזיר לי שעה אחת שישבתי בכלא. זה עלה לי ביוקר. לאלה שגנבתי מהם זה עלה בכסף ורכוש, לי זה עלה בחיים. אני נולדתי בחטא וחייתי את כל חיי בחטא", הוא אומר בראיון מיוחד לברהנו טגניה וגלעד שלמור. במהלך הראיון הדהים אותם כשאמר: "לא ישבתי אף פעם מאסר ממושך כי אני אשכנזי, נתנו לי תמיד קצת פחות שנים בכלא. זו האמת. המראה שלי סייע לי בקריירה".

יורם לנדסברגר נחשב לבכיר השודדים בישראל, הגדול מכולם. שודד נועז שלא מפחד בעל רזומה ענק הכולל שוד בנקים, שוד חנויות יוקרה וישיבה בבתי כלא בארץ ובאירופה. כיוון שלא הצליחה להתמודד איתו, ביקשה מערכת אכיפת החוק להגלותו מהארץ. "אני הישראלי הראשון במדינת ישראל שהיה לו את הכבוד לקבל גירוש מארץ הקודש", סיפר. "הגלו אותי כי היה לי איתם יותר מדי אקשן. עשיתי כמה 'מכות' טובות ולא יכלו להוכיח. ניהלו מולי ארבעה תיקים קטנים בבית משפט השלום שנמשכו הרבה זמן, כי היה לי עורך דן כריש. אז הפרקליטות באה לעורך הדין שלי עם 'הצעת המאה', שהם מוכנים לסגור לי את כל התיקים, בתנאי שאעזוב את הארץ ולא אחזור שלוש שנים. נסעתי לפרנקפורט, גרמניה".

בזמן שחלף עד יציאתו מהארץ, ביצע לנדסברגר את אחד ממקרי השוד הנועזים ביותר שלו. "אחרי שחתמתי לשופט שאני עוזב את הארץ, היו לי 21 יום לפני שאני צריך לעזוב", סיפר. "הייתי חם על תכשיטי 'פדני', הייתי מסתכל על הויטרינה בלובי של מלון 'שרתון' הישן, שכבר לא קיים היום, והיה נוזל לי ריר מהפה. כל יהלום כמו עין. אמרתי לשותף שלי שחייבים לעשות את המכה לפני שעוזבים את הארץ. השותף שלי גר בבית ליד עם חצר. קודם כל חפרנו בור בעומק מטר וחצי והכנו 'סליק' להחביא את הסחורה. בדיוק אז נשיא ארה"ב ניקסון בא לבקר בארץ. כשהוא נסע לירושלים כל השוטרים של תל אביב נסעו לאבטח אותו ונשארו בתל אביב שניים-שלושה שוטרים. אמרתי לשותף שזה היום זה הזמן".

"בהפסקת הצהרים, בין שתיים לארבע, כשכל החנויות סגורות, כמו שהיה נהוג אז, שלחתי את השותף שייכנס ללובי לבוש כמו תייר ויסתכל על הויטרינה. התפקיד שלו היה להזהיר אותי אם מישהו מתקרב, כשאני נכנס לחנות בדרך שלי", סיפר. "היום אמצעי ההגנה לא היו מתוחכמים כמו היום. נטרלתי את האזעקה מחוץ למלון. השתלשלתי פנימה עם חבל, הגעתי לחדר הכספות, ראיתי שהשאירו כספת פתוחה, דולרים ארוזים בגומיות. אמרתי שזה מגיע לי כבונוס על המבצע ושמתי בתיק. מצאתי שם חלוק לבן של עובד של 'פדני', לבשתי אותו ועברתי מויטרינה לויטרינה, רוקנתי מגש אחרי מגש, שפכתי לתיק את כל היהלומים והזהב. כמעט את כל החנות רוקנתי".

"ביום שלמחרת לקחנו שתי בחורות וירדנו לנואיבה בסיני", המשיך לנדסברגר. "קניתי את כל העיתונים בעברית, כי 'מכה' כזו עוד לא הייתה במדינה ורציתי לדעת מה וכמה יש לי ביד. ובעיתונים אין אף מילה. גם למחרת, קניתי את כל העיתונים, וכלום. חלפו שבוע-שבועיים, אנחנו עוד בנואיבה והשותף אומר אולי זה לא אמיתי. איך זה שהתיק מלא זהב ויהלומים ואף מילה בעיתון. כי שמו איפול על החקירה. אז הייתי חצוף והוצאתי את זה לתקשורת. יום לפני שעזבתי את הארץ פגשתי את העיתונאי יחזקאל אדירם בקפה 'כסית' בדיזנגוף ונתתי לו את הסקופ של החיים שלו על 'פדני'. אמרתי לו שיש שמועה שזה אני, וזה לא אני, ואני פוחד שמחר לא יתנו לי לעלות לאנייה ולעזוב את הארץ. למחרת אני קונה עיתון בנמל ורואה ראיון שבו אני אומר שאני כבר מיליונר ולא צריך פשע, עם רמזים שאני זה שעשיתי את 'פדני'. הסחורה נמכרה בארץ. את הכסף קיבלנו בז'נבה. נתתי לשותף חצי, וכל אחד קיבל כמה מאות אלפי דולרים טובים. עזבתי את הארץ מיליונר. זה החזיק אותי שנים. ולא קיבלתי על זה כלום, כי יש חוק התיישנות, שבע שנים".

לנדסברגר, שפרסם אוטוביוגרפיה על חייו הסוערים, נזכר איך הכל התחיל: "בגיל חמש גנבתי קרמבו. הייתי ילד רחוב, אומנם אשכנזי, אבל ילד רחוב. נולדתי וגדלתי בצריף ליד הים בתל אביב, איפה שבנו אחר כך את כיכר אתרים. היינו עניים, בקושי היה לחם בבית. בשר לא ראינו, היו מוכרים בשוק שחור. בגיל 5 או 6 גנבתי ארנק בים ואמרתי לאמא שלי שמצאתי אותו. היא במקום לתת לי סטירה חיבקה אותי ואמרה איזה ילד טוב שדואג לאמא. אז בכל פעם שרציתי חיבוק הייתי מביא לה ארנק. רציתי ממנה חום ואהבה. אבי התאבד כשהייתי בן שנה, לא הכרתי אותו ואין לי רגשות כלפיו".

במקום האבא שלא היה לו, "אומץ" לנדסברגר על ידי זוג "הורים": "בגיל 21 נשפטתי ל-9 שנות מאסר על החזקת רכוש גנב. נשפטתי ל-8 שנים ועוד שנה קיבלתי על הבריחה מהכלא עם נחמן פרקש. היו עלי אז המון כתבות בעיתונים. הייתי מפורסם מאוד והייתי מקבל לכלא מכתבים מכל מיני בחורות מעריצות. היה גם מכתב מזוג חשוך ילדים שיש להם מפעל באזור, שרצו לקשור אתי קשר. הזמנתי אותם לביקור, האישה התחילה לבוא לבקר. בעלה היה מאמן כדורסל של קבוצה בכירה, וכשהגשתי ערעור לבית המשפט העליון קמו מהקהל שני עורכי דין שאותו זוג חשוך בנים שלח ומימן כדי לייצג אותי. וה-9 שנים הפכו למאסר על תנאי ויצאתי מהכלא".

השוד המרתק ביותר מבחינתו היה הניסיון לשדוד את הסעודי חשאווגי, סוחר הנשק העשיר בעולם באותם ימים. "זה היה בפסטיבל קאן", סיפר. "קיבלתי מידע מיצאנית ישראלית שעבדה שם. אחד מ-20 או 30 שומרי הראש שלו סיפר לה איפה הסוויטה שבה הם שומרים על הכסף, כי אותו סעודי חשאווגי היה מהמר במיליונים בקזינו. לאשתו היו שם תכשיטים ב-5 מיליון דולר. ביררתי באיזה מלון בריביירה ובאיזה קומה הוא גר, קומה 6. היו לי שם כמה חברות נחמדות. אחת מהן הייתה צרפתייה בשם פסקל. הזמנתי אותה לבילוי במסעדה בערב. אחרי זה התקשרתי למלון והזמנתי חדר לקומה אחת מעליו, קומה 7. היה לי תיק עם חבל באורן 5 מטר ונעלי בלט, שלא יהיה רעש".

"אסור היה שפסקל תדע", הדגיש לנדסברגר, "אז הזמנתי בקבוק יין לסוויטה, עשינו אהבה וחיכיתי שהיא תירדם. כשהיא נרדמה התלבשתי ויצאתי מהחדר למרפסת. ירדתי עם החבל מהמרפסת של קומה 7 למרפסת מתחת של קומה 6, שבה הייתה הסוויטה של הסעודי. נכנסתי לסוויטה שלו. הכל היה שם מלא בחפצים יוקרתיים מאוד, מעילי פרווה ומגש איפור באורך 2 מטר. לפי המידע שהיה לי התכשיטים הוחזקו בחדר השינה. הדלתות לחדר השינה היו נעולות, אז עברתי ממרפסת למרפסת. התריס היה כבד ולא הצלחתי להרים אותו. כשדחפתי אותו בכוח, הם התעוררו, ואני רואה שהתריס מתחיל להיפתח מבפנים. זינקתי על החבל וטיפסתי חזרה לקומה 7 לסוויטה שלי. שמעתי קולות בחוץ בצרפתית שאומרים שהיה פה מישהו. בקפיצה נפל הסכין למרפסת. וה'עבודה' הסתיימה בידיים ריקות. לא כל 'עבודה' מצליחה. הסעודי חשב שזה הסי.איי.איי. או המוסד, אבל זה הייתי אני".

כישלון מפואר נוסף של לנדסברגר התחיל בכלא שאטה, שם סיפר לו אסיר שבכנסיית הקבר בירושלים יש תשמיש קדושה משובץ ביהלומים. "כל המאסר החזקתי את אותו אסיר שלא יספר לאף אחד, כדי שמישהו אחר לא יבצע את העבודה וכדי שאחר כך לא יגיעו אלי", סיפר. "כשיצאתי מהכלא נסעתי ישר לכנסייה בירושלים לראות אם זה אמיתי. ארמני אחד תרם להם כתובת קדושה בגודל של 30 ס"מ על 30 ס"מ, ובה שלוש מילים, שכל אחת משובצת ביהלומים של 12 קאראט. אמרתי, זה שלי. את ה'עבודה' עשינו במקצועיות, עד הסוף. נכנסנו לשם עם בגדי כמרים, אני ושני שותפים שלי, אחד מהם הוא כיום רב ואף אחד לא יודע שהוא היה מעורב. התחבאנו בשירותים שם. היה שם סולם לשיפוצים והשתמשנו בו. כשהצלחנו, חזרתי לתל אביב וירדתי 'למחתרת' עד שיירגעו הרוחות. שלחתי את השותפים להביא הצעת מחיר על הסחורה. חזרו עם פרצוף של ט' באב ואמרו לי שזה לא אמיתי היהלומים, אלא חיקוי, ושהאורגינל היה בכספת של הכנסייה. שתי ה'עבודות' שלא הצליחו אלה שתי האכזבות של החיים שלי".

באחד הרגעים הדרמטיים ב"קריירה" שלו נאלץ לנדסברגר לירות בשוטר הולנדי. "בהולנד פתחו עלי באש מ-3 מטר ונהרג שוטר, תאונת עבודה. אם הוא לא היה נורה היו הורגים אותי", סיפר. הוא נודע גם כמי שמשתמש לעיתים בסיוען של יצאניות. "רק כאלה שלא היו בעלות עבר פלילי, כדי להעביר דברים ואקדחים, ולא סתם השתמשתי וזרקתי", הבהיר, "הייתי מפנק אותן, בכסף, בבגדים, בבילויים". כמה כסף נשאר לו? "הייתי גם מהמר כפייתי הרבה כסף הלך. עברו מאז הרבה מיליונים".

01/03/2017

יורם לנדסברגר