"שקעתי בדיכאון למשך כמה שבועות"
גבי גזית נזכר בפציעה שספג במהלך מלחמת ששת הימים
ענת דוידוב שוחחה עם גבי גזית על זיכרונותיו מהמלחמה אליה נשלח כשהיה בן 19 ובמהלכה ספג פציעה קשה: "יש לי הזדמנויות לספר סיפור על חייל פשוט בן 19 ועל התהליך שעבר ומה זה עושה על הנפש שלו. אני יודע ששומעים אותי המון חיילים פצועים אבל הסוף הוא טוב. ב-5 ביוני,לפני 50 שנה, בשעה אחת עשרה בבוקר, הייתי כבר בדרך לבית חולים. שירתתי בסיירת חטיבה 7. היינו בתקופת ההמתנה וחיכינו שתפרוץ המלחמה. ב-4 ביוני אספו אותנו על גבעת חול והמח"ט אמר לנו 'ככל הנראה מחר תפרוץ המלחמה, הסיסמא תהיה סדין אדום. חלק מכם לא יחזרו וחלק מכם תמותו בחולות סיני'. אני וחבר הלכנו לצד, תהינו ובהינו מי יחזור ומי יחיה. היינו ילדים בני 19, שמענו חדשות והבנו שהכינו אותנו שנתיים למלחמה הזו והגיע הרגע לצאת למלחמה. לא היה אינטרנט, ידענו הכל באמצעות שמועות על ההכנות למלחמה, כל שיידענו הוא שהמצרים לא נחמדים".
על המלחמה מספר גבי: "התייחסתי לזה כמו איזה אימון ואמרתי לעצמי 'אולי לא אחזור מהאימון הזה'. בבוקר שתינו קפה ולפתע שמענו את הקריאה 'סדין אדום'. נזכרתי באותו רגע בסרטים האמריקאים כשמזהים חיילים הרוגים לפי הדיסקית והחלטתי שאני לא רוצה למות ככה. אני רוצה שיתאמצו לזהות אותי. עליתי על הזחל"ם והדיסקית שלי נותרה זרוקה על חולות סיני. אני הייתי מפקד הזחל"ם בן 19 וזוכר את הסאונד של נקישות הכדורים על דפנות הזחל"ם. נורא פחדנו להרים את הראש אבל כשהרמתי אותו ראיתי את ים הגופות של החיילים המצרים, חיל האוויר הפציץ שם לפנינו. נעמדנו בצומת רפיח וחיכינו להוראות".
"לפתע", תיאר גבי: "התחילה אש רצינית. הסתבר שהמפקדים שלנו לא ידעו שהיו עוד המון חיילים מצרים שהסתתרו בחולות. היינו סך הכל שני ג'יפים והזחל"ם עמד לצידנו. היינו אמורים להיות הסיירת שלפני הטנקים. ירדתי אל הג'יפ בידיעה המצרים יכוונו לזחל"ם ולא יתאמצו לירות על שלושה חיילים בג'יפ. התיישבתי על הג'יפ ומאז אני לא זוכר דבר".
לשיחה הצטרף שלמה, חברו של גבי ליחידה: "מהרגע שהתיישבנו על ג'יפ אני זוכר שעקפנו את הזחל"ם, התקדמו מעט עם הג'יפ ואחרי מאה מטר שמענו 'בום' וראינו את הזחל"ם שקיבל פגיעה ישירה. המשכנו לנוסע כך עד צומת רפיח. אתה גבי, תפסת את הראש ואמרת לי 'סע'. הגענו לצומת רפיח וקיבלנו פקודה להסתער על הגבעה יחד עם שאר החיילים ששהו שם. ראינו גדר עם חוט תיל, וגבי הפציר בי להמשיך לנסוע. אחרי שלושים מטר עלינו על מוקש נגד טנקים. עפנו באוויר, הג'יפ התהפך על הצד, גבי נפצע קשה ואני עפתי מהג'יפ. הקשר היה בהלם גמור. היריות המשיכו ולכן הסתתרנו לאחורי הג'יפ. לקחתי את גבי על הגב והלכנו מאה מטר למסתור. אתה גבי, שכבת על ההגה ולא זזת. הגענו לשביל אפל גדול . עבר נ"נ ולקח את גבי מהאזור".
על בית החולים סיפר גבי: "לא ידעתי שאני בבית חולים. התעוררתי וזכרתי שאני שומע שקשוק של רכבת. הסתכלתי למעלה וראיתי שקית של אינפוזיה. הרכבת נסעה מבאר שבע לפתח תקווה. שוב איבדתי את ההכרה לכמה ימים ובגלל 'סיפור הדיסקית' לא ידעו מי אני. הייתי פצוע אלמוני. כל פעם שהייתי פותח את העיניים היו שואלים אותי 'מי אני ומה אני'. נתנו לרופאים הוראה לא לתת לי מראה כדי לא לשבור את רוחי. שיחדתי איזה פצוע שייתן לי מראה ואז שקעתי בדיכאון למשך כמה שבועות. ראיתי פרצוף שאני לא הכרתי. הצלחתי לכתוב את שמי ואת הכתובת שלי אך לא יכולתי לדבר. שלחו גלויה להורי שנכנסו לחדר ולא זיהו אותי לראשונה. זה היה באותו היום בו כבשו את הכותל. הרופא אמר לאבא שלי 'רוץ לכותל להתפלל'. אמא שלי התעלפה על הרצפה באותו רגע. הייתי מאושפז כמעט שנה שלמה עם גבס על רגל אחת וחבוש בכל הפנים. הרופא הציל אותי כשהחליט לא לקטוע לי את הרגל למרות הזיהום הנורא שלקיתי בו. ניצלתי בנס".
על עצמו טען גבי גזית: "שיהיה ברור, לא הייתי גיבור. ראינו את המוקש ואמרתי לנהג להמשיך לנסוע. היינו מרוגשים מהמלחמה. כשאנחנו בני 18-19 כנראה קל יותר להתאושש מהטרואמות ולראות מה שראינו. מאז נהייתי מאד פחדן"
כשנשאל גבי אם אילולי הפציעה הוא היה כיום אדם אחר השיב: "זו שאלה שאין לי תשובה עליה. אני מניח שהייתי יותר הרפתקן. אני חושב שהחיים שלי היו נראים אותו דבר אבל הייתי מאז יותר ופחות פחדן. המלחמה הפכה אותי לציני, ראיתי המון גוויות ויותר מידי כאב. כילד בן 19 יצאתי שונה מהמלחמה ואולי בגלל זה הפכתי להיות שמאלני. אני אומר לכל הימנים שרבים איתי כל היום 'נסו לשכב שנה בבית חולים עם פציעה כמו שלי ותראו מה זה יעשה לכם'".
עריכה: איתמר זיגלמן
