מג'ודו ועד כדורגל: קופמן בטור אישי וזועם במיוחד
קופמן: "הכדורגל הישראלי על כל נבחרותיו, לא מפסיק לבזות אצלנו את המשחק"
הקשבתם? 'מונדיאל, מונדיאל, מונדיאל', כך צווח מאושר שדר הטלוויזיה בערוץ של קוסטה ריקה, אחרי שנבחרתו הבטיחה את השתתפותה ברוסיה 2018. הזקנים בינינו עוד זוכרים את נחמיה בן-אברהם זכרו לברכה, שואג כך אחרי התיקו אחת באוסטרליה, לפני 48 שנה. מסתמן שתחלופנה עוד 400 שנה לפחות, עד ששדר דובר עברית, ישאג למיקרופון: ישששש, הגענו למונדיאל. ואולי יידרשו לכך אלף שנים, מי יודע?
הכדורגל הישראלי על כל נבחרותיו, לא מפסיק לבזות אצלנו את המשחק. אפילו נבחרת הנוער הפסידה לקוסובו, שמשתתפת פעם ראשונה והיסטורית בטורניר אירופי. כן, קוסובו שישראל אפילו אינה מכירה בעצמאותה, הרפובליקה הענייה ביותר באירופה, שאוכלוסייתה לא מגיעה אפילו לשני מיליון נפש, והתוצר הלאומי הגולמי לנפש שם הוא כאלף דולר בשנה – גם היא חגגה על הכדורגל הישראלי. אז כמה נמוך עוד אפשר להידרדר? לפי הניסיון שלנו מאז הצטרפנו לאירופה ב-1992, אין גבול לנומך. לא סתם הכדורגל שלנו מדורג בעשירייה החמישית ביבשת שכוללת 54 נבחרות.
אבל יש לנו גם ניצוצות של תקווה. אני מתכוון לארטיום דולגופיאט, המתעמל הצעיר שהשיג מדליית כסף בתרגיל הקרקע באליפות העולם בטורונטו, וכמובן לחמשת הג'ודוקות שלנו: בטינה טמלקובה, תמנע לוי-נלסון, ירדן מאיירסון, שגיא מוקי ואורי ששון, שהגיעו לפודיום בטורניר טשקנט.
אלה סמלי הייצוג שלנו, הספורטאים בענפים האולימפיים האישיים, מי יותר ומי פחות, ובספורט הקבוצתי רק הכדורסל, שמייצר הישגים מאז קום המדינה, בנבחרות הבוגרות והצעירות, מכבי תל אביב, הפועל ירושלים, וקבוצות הנשים רמת השרון ואליצור רמלה.
בכדורגל אנחנו מסריחים את הדשא גם בארץ וגם באירופה. כל כדורגלן שלובש את המדים הלאומיים, כבר בגילאים הצעירים, נכשל בניסיון להשאיר את האגו בחדר ההלבשה. הנבחרות בכל הגילאים, הן ערימה אקלקטית של אגו מנופח, אינטרסים של סוכנים, מקורבים ושאר ירקות, והתוצאה היא כבר 47 שנים של – חרפה, גניבת דעת ומלאכת הונאה של הציבור, שמממן בכספו את הביזיון המתמשך הזה.
ארטיום נוסע באוטובוסים מראשון לציון להדר יוסף, עד אתמול הוא בקושי רב הוציא את מחייתו, על אף שהוא מתאמן עשר שעות ביום, כדי לייצג את ישראל; לינוי אשרם יוצאת גם היא מרישון למכון וינגייט בכל יום. כן, כן היא מתאמנת 24/7, גם בנבחרת וגם באגודתה בהפועל ראשון לציון. שניהם ישנים בכל יום מאחת עשר בלילה, לא תמצאו אותם בקלרה, במועדון בבית מעריב ובבלוק, מבלים ושותים אלכוהול, גם בשתיים לפנות בוקר.
כך גם הג'ודוקות. שבע-שמונה שעות אימון ביום, מחנות אימונים ביפן של חודש, שכוללים לפחות 15 קרבות בשעתיים, אימוני כוח ומהירות – זו הסיבה היחידה שהג'ודו הוא ענף הספורט המוביל שלנו. למצוינות של הספורטאים, חובה לציין את הניהול המקצועי של איגוד הג'ודו, וזה באמת קשה לי לומר מילים טובות של הערכה ליושב ראש האיגוד משה פונטי, שעומד בראש המערכת, ומאפשר לאנשי המקצוע לעבוד.
בכדורגל אין לנו כלום, לא מאמנים ולא שחקנים. זרקו אצלנו את כל הזקנים. באיירן מינכן מחזירה מפנסיה את יופ הייניקס בסן ה-72, אצלנו מאמן בן 50 נחשב למפגר בהתפתחות, ויוצא לפנסיה בעל כורחו.
רוצים להציל את הכדורגל? תתחילו עם השחקנים שהם בני 10-11 כיום, ונבדוק תוצאות בעוד עשר שנים. המצב הכלכלי בחלק ממדינות אירופה, מאפשר ייבוא של עשרה אנשי מקצוע מספרד למשל, בשכר כולל של 30 אלף יורו בחודש – לכולם – לא כולל דירות ורכב. זה הרבה יותר זול מלמנות מאמנים "שמגיע להם", שיש להם חברים במקומות הנכונים, ולשפוך עליהם 70 אלף שקל בחודש, עם אפס תשואה על ההשקעה. אם נער בן 18, תוצרת הארץ, לא מסוגל להגיע לשמונה אימונים בשבוע, חבל לכולנו על הזמן.
המאמן הלאומי בג'ודו, משתכר 30 אלף בחודש, אולי. מאמנו של ארטיום משתכר עשרת אלפים שקל בחודש בלחץ. אבל הם מייצרים הישגים, בכל שנה של פעילות. בכדורגל, הריקבון רק ממשיך.
שרת הספורט כמובן תופסת טרמפ על ההישגים. המבחן שלה עכשיו הוא לאזרח את בטינה טמלקובה הבולגרייה, שרוצה לייצג את ישראל. אם מישהי כבר מוכנה לחיות כאן, כדאי שהשרה תילחם בשבילה, אולי אחרי קבלת הדרכון, היא תצטרף גם למרכז הליכוד. בעצם למה לא?
אז זה הספורט שלנו בארץ. משקיעים מאות מיליונים בענף שלעולם לא נצליח בו, במקום להשקיע עשרות מיליונים, במקצועות שיש לנו סיכוי להצליח בתחרויות בינלאומיות.
ואם מספרים לכם על פופולאריות, אל תשכחו שבמשחק המדהים בליכטנשטיין, צפו פחות מ-140 אלף צופי טלוויזיה בערוץ הממלכתי. בלקט של שידורים חוזרים של שי שטרן, ששודר בערוץ 10 במקביל, צפו יותר אנשים. ואנחנו האזרחים שילמנו על הביזיון המצולם הזה בערוץ ציבורי. עשרות מיליוני שקלים, עלות זכויות השידור – ועל מה בדיוק? כבר אמרנו: גניבת דעת ופופוליזם בזוי.
