"כמה פעמים עמדתם בתחנת אוטובוס או בתחנת רכבת והעיניים שלכם נתקלו בנכה על כסא גלגלים, בעיוור מלווה בכלב נחייה, בבני אדם שלא מסוגלים לעלות לאוטובוס או לרכבת, או לכל אמצעי תחבורה ציבורי אחר שאמור על פי חוק לשרת את כולם. כולם זה אנחנו, בריאים ונכים. כאן, בישראל, לא במדינה אחרת.
אבדה הבושה! תזכרו את שלום לוי. הכי מרגיז ומחוצף שישראל לא סופרת אנשים עם מוגבלות, ולא מתייחסת אליהם בכבוד. אז הנה העובדות: כבר ב- 2003 נחתמו תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות להסדרת הנגשה בתחבורה ציבורית. מה אומרות התקנות?
דלת כניסה ברוחב של יותר ממטר אחד, מתקן הרמה, רמפה, של נכה בכסא גלגלים, ומקום לכסא באוטובוס או ברכבת, מערכת כריזה פנימית ועוד אמצעי הנגשה כמו שלטים ברורים, בצבעים בולטים, אמצעי הנגשה לכבדי שמיעה, ועוד. בפועל, בדן ובאגד, ובחברות אוטובוסים פרטיות, אמצעי ההנגשה מתקיימים באופן חלקי. שמעתם את שלום לוי. למה אדם עם מוגבלות צריך להתחנן על נפשו כדי לקבל מה שמגיע לו? כי הקול שלו לא נספר? כי הוא לא מהווה איום על שלמות הקואליציה?"