החיים שאחרי המוות
כיצד אפשר להתמודד עם הפחד מהמוות? • שלומית תמיר: "אנחנו אף פעם לא הולכים לשום מקום"
כולנו מתמודדים - מי יותר ומי פחות, עם הפחד שבו יום אחד לא נהיה פה יותר: האם האנשים היקרים לנו ישכחו אותנו, ומה ננחיל לדורות הבאים? ; שלומית תמיר מציעה שלא נחשוש מהמוות ומזכירה: "נולדנו בתנאי שנמות".
במכתב שנשלח לתכניתה של שלומית תמיר ב־103fm נכתב כך: 'לאחרונה, בעקבות סרט שראיתי, אני לא מפסיקה לחשוב על כך שילדיי ישארו לבד בעולם אחרי שאני ובעלי נלך לעולמנו. אני מוטרדת ומוצפת ריגשית. במציאות השוחקת אני לא מצליחה להקדיש להם די זמן ולייצר להם זיכרונות של הקשבה והכלה. אני מרגישה אשמה במיוחד אם היום מסתובב סביב גבולות. כיצד לאזן בין הצבת הגבולות לבין הרצון לחבק ולאהוב ללא תנאי?', נשאל.
"אתם אף פעם לא תלכו לשום מקום, אתם תמיד תהיו בתוכם", הרגיע תמיר, "אם אנחנו מחחנכים את הילדים שלנו לעצמאות, אז מה שחשוב זה מה שאנחנו מטמיעים בהם. גם כשיהיו אנשים בוגרים, הם עדיין יזדקקו לחיבוק. אם תחבקו אותם הם יבינו עד כמה זה חשוב, ולכן תמיד ימצאו את מי לחבק ועם מי להתחבק לנחמה".
עוד הוסיפה שלומית ואמרה כי שום דבר הוא לא לתמיד: "המורים, ההורים וגם הילדים הם לא לכל החיים. אנחנו נעלמים כדמות והופכים לצלם, חוזרים לאן שאנחנו צריכים לחזור. אנחנו מטמיעים את הזיכרון, החיבוק, האהבה והקהילתיות, וזה נשאר אצל הילדים לכל החיים.
"אנחנו חיים פה בתנאי. נעלם הזמן ואנחנו צריכים למות, כי נולדנו בתנאי שנמות", הסבירה תמיר ולכותבת המכתב אמרה: "את מנסה להיות אלוהית ולחיות ללא גבולות אנושיים, אבל זה בלתי אפשרי. אני חושבת שכל החיים נריב ונתווכח, אבל גם אם לא נסכים - עדיין נאהב כי אנחנו בני אדם.
"החיים הם המשכיות, אבל מה שנמשך זה השרשרת הדורית לדורי דורות. החיים לא נמשכים אלא הם מפסיקים כדי שנטמיע את הכל לזכרונות ותהיה הנצחה. זה טבע החיים. ובכל זאת, תמיד אפשר להצטרף לחברה שמאמינה בחיי נצח - אבל אני לא מאמינה בזה", אמרה שלומית וסיכמה: "מאוד נהנתי מהתמימות ומהשאלה, והלוואי שהייתי חושבת כמוך. אני חושבת שאנשים שלא אוהבים אשליות, לא מתחברים ל'בראייה אחרת'". שנהיה בריאים, ועד 120.
עריכה: מיכל דאבי
