רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
דני דבורין מספר על מה שקרה להפועל באר שבע מיד לאחר שזכתה באליפויות של 1975 ו־1976
ישנו באנגלית משפט שפירושו: ככל שאתה גדול יותר (ומצליח יותר) כן הנפילה מכאיבה יותר. לפחות נכון לעכשיו המשפט הזה מתאים לקבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע.
גם אם הליגה רחוקה מסיומה, העובדה שאלופת 3 השנים האחרונות מדורגת עתה במקום השביעי בטבלה, יש בה להעיד על הנפילה, ועד כמה היא כואבת. היא גם כוללת כמובן את ההדחה הטריה מגביע המדינה.
אבל שימו לב: כל מה שעובר עד כה על הפועל באר-שבע, לוקח אותי למה שעבר עליה, בזמנו, לאחר שתי זכיותיה הראשונות הרצופות באליפות ישראל, שנרשמו ב- 1975 וב־1976.
אני נזכר בכך מהטעם הפשוט: ב־1977 סיימה באר שבע את הליגה כשהיא במקום ה־13 בטבלה. צניחה מהמקום הראשון עד למקום ה־13, הדהימה עד מאד את אוהדי הכדורגל, ולא רק בבירת הנגב.
כבר נאמר, ויותר מפעם אחת, שלאחר 3 זכיות רצופות, או אפילו שתיים, יש מצב שבו לא זוכים באליפות נוספת. השאלה היא רק מדוע מדובר היה בהתדרדרות של ממש.
גם שוער הקבוצה דאז, רוני מוסקוביץ', זוכר מצוין שבעונה שלאחר הזכייה באליפות של 1976 סיימה באר שבע במקום ה־13. אמש הוא סיפר לי שלמעשה כבר בקטע האחרון של אליפות 1976, החלה ירידה מסוימת ביכולתה של הקבוצה. היא החמירה בעונה שאחריה, "משום שהשחקנים לא ידעו לרדת אל הקרקע. היינו מדושני עונג, פחות רעבים, פחות נחרצים. הטבלה החלה בורחת לנו בין הידיים. חיינו באופוריה, ולא ידענו שצריך להילחם על אותם דברים שהצלחנו לעשות קודם".
רוני אומר עוד שאינו מופתע ממצבה העכשווי של הקבוצה. "חדר ההלבשה שלה עמוס מדי", הוא מדגיש. אגב, ב־1977 מי שזכתה באליפות היתה מכבי תל אביב. בהחלט מזכיר מאד את מה שקורה היום.
