אוכל את הלב
איך מתמודדים עם ילד שלא מוכן לאכול בגן? בתור התחלה, מורידים את מפלס הלחץ • מיכל: "כולנו הופכות לפולניות כשמדובר באוכל"
ילדים שלא אוכלים זה לא דבר חדש, וראו זה פלא - הילדים גדלים יפה מאוד. אם הילדים שלכם מסרבים לאכול את האוכל של הגננת - לא קרה כלום; מיכל: "בוא נירגע ונוריד את הלחץ. לא נורא אם הילד יאכל ארוחת צהריים בארבע וחצי כשיחזור הביתה".
המאזין מני הוא אב לילד בן שנתיים וחצי, ולפעוט שנולד ממש לפני שבועיים. למיכל דליות סיפר כי לפני חודש, באופן פתאומי, הגן של הבכור נסגר - מה שאילץ אותם למצוא גן חדש ואו אז הפסיק הילד לאכול. "הוא פשוט מסרב לאכול בגן - שם הוא נמצא משמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים. אני מניח שזו המחאה שלו על המעבר לגן אחר כי מבחינה חברתית, למשל, הוא התאקלם בצורה מעולה".
מיכל הסכימה עם ההשערה של מני על כך שככל הנראה הילד מסרב לאכול כמעין אקט של מחאה - או בעצם: שליטה. "המקום שבו הילדים לוקחים שליטה על חייהם זה בסוגרים שלהם. רק בפה או בשירותים ההורה לא יכול להחליט על הילד - הרי הילד בעצמו מחליט אם לאכול או אם לעשות פיפי בשירותים או לא. כאמור, לנו ההורים אין שליטה על זה.
"ואכן, נראה שהילד מבטא את הקושי שלו כשהוא לא אוכל", והוא בהחלט חווה קושי. אל לנו לשכוח שכמה ימים אחרי שהוא הלך לגן חדש, אמא שלו חזרה עם תינוק הביתה. "חייו עברו טלטלה רצינית", אמרה מיכל, "הוא יצא מאיזון כי כל מה שהיה לו מוכר וידוע נעלם. דברים כאלה מצריכים היערכות ריגשית לפעוט בגילו".
כדי להרגיע את הילד ולהוריד ממנו את הלחץ, צריך פשוט להפסיק להתעסק בנושא האוכל. "כרגע אתם מדברים על זה כל הזמן ושואלים את הגננת מה וכמה הוא אכל - ואפילו אם אתם עושים את זה בצורה נעימה, אתם מפעילים עליו לחץ", הזהירה. "זה עלול להפוך לנקודה שבה הילד מבין שהוא מפעיל את כולם וכולם פועלים סביבו, וזה ייתן לו סיבה לא לאכול.
"אם כן, הודיעו לו ולגננת שמהיום מפסיקים לדבר על האוכל. אם הוא ירצה הוא יאכל ואם לא אז לא. בואו נחזיר לו את השליטה לחיים שלו". ואפילו שמדובר בלא מעט שעות בהן הילד לא אוכל - לא נורא. מיכל הציעה לתת לו לאכול ארוחת בוקר בבית, "ולא יקרה כלום אם הוא יאכל את הארוחה השניה בארבע וחצי כשיחזור הביתה. בואו נירגע ונוריד לחץ".
לגננת יש חלק חשוב מאוד בהצלחת ה'מבצע', וגם היא צריכה שלא להכריח את הילד להצטרף לשאר הילדים בארוחת הצהריים בגן. "כשהיא מגישה אוכל לשולחן, היא יכולה להזמין אותו לאכול איתם, אבל אם הוא לא מעונין אז לא צריך לקרוא לו שוב או חלילה לשחד אותו. לא רוצה לא צריך. אם אחרי כמה זמן יבוא לגננת ויבקש לאכול, שתאמר לו שבגן לא אוכלים פעמיים ולכן שיאכל כבר בבית.
"עניין השוחד לא עובד כי כשילד לא אוכל הוא בעצם מחכה שהגננת תדבר איתו, תחייך אליו ותקרא לו לאכול, אבל חייבים לרדת מזה ולהחזיר את האוכל למה שהוא באמת: מי שרעב אוכל, ומי שלא - לא". ובכלל - מה הבהלה סביב האוכל? או כפי שהיטיבה לתאר זאת מיכל: "כולנו הופכות לפולניות כשמדובר באוכל. לאוכל יש מטרה אחת והיא להזין את מי שאוכל".
בנוסף לאדישות שיש להפגין כלפי העניין, מיכל הציעה למאזין לשוחח עם בנו ולהסביר לו שההחלטה היא בידיים שלו בלבד - או במקרה הזה - בפה שלו. "תאמר לו: 'אתה ילד חכם, מתוק ומבין, ולכן אני ואמא החלטנו שאתה תחליט אם לאכול או לא. אנחנו נכין לך ארוחות ואתה תקבע אם לאכול או לא'.
"הילד נמצא בכאוס ולכן הוא מחפש איפה המקום שלו ואיך ישימו לב אליו. הוא בודק איך למשוך את תשומת הלב שלכם, אבל אסור שהבדיקה הזאת תהפוך להיות אישיו בעייתי, כך שאתם חייבים להפסיק לדבר על אוכל ופשוט להתיישב לידו ולהזין אותו". אם הכל יילך כשורה, הילד יבין אחרי שבועיים, בערך, שאין יותר עיסוק אובססיבי סביב האוכל, וככל הנראה יחזור לאכול כרגיל.
עניין של דרך
לא רק האוכל הוא העניין לשמו התקשר המאזין. "בשבוע שעבר אשתי הלכה עם הילד למסיבה בגן וכמעט חזרה עם דמעות בעיניים", סיפר. "הוא השתולל, לא הקשיב ועשה סרט שלם. בדיעבד חשבנו מה היה נכון להגיד לו או איך היינו צריכים להתנהג, ולא ידענו מה התשובה הנכונה".
"השאלה היא 'איך'", השיבה מיכל, והסבירה: "בהתחלה כשהוא משתולל, הייתי מנסה להכיל ואומרת לו: 'אני רואה שאת מתרגש. בוא, שב לידי ואחבק אותך'. זה אירוע ראשון בגן החדש שאמא באה והילד בודק אותה. בבית היא עסוקה עם התינוק, והילד שואל את עצמו מה לעשות כדי שאמא תהיה עסוקה איתו.
"אם אחרי הדברים האלה הילד לא מוכן לשבת וממשיך להפריע, אומרים - בחיוך כמובן: 'אני רואה שאתה מתרגש, אבל זה מפריע לכולם. אתה חושב שאתה יכול להתאפק או שתרצה שנלך? אנחנו רוצים להתחשב בילדים האחרים'. אני לא רוצה להכניס כעסים כי הילד גם ככה נמצא בחוסר איזון קיומי".
לבסוף הרגיעה מיכל את המאזין המודאג, והזכירה בסוף הכל חולף: "זה זמני וזה יעבור. ילדים קטנים עוברים כל מיני דברים, ולפעמים זה פשוט עובר אחרי כמה זמן".
עריכה: מיכל דאבי
