היי, אפילו מייקל פלפס היה פעם מקום שני
מאזינה: "בני בן ה־4.5 צריך להיות ראשון בכל דבר. כשזה לא קורה - הוא מרביץ לאחים שלו" • מיכל: "צריך ללמד אותו לחיות עם הבאסה"
להיות ראשון זה מחייב - אך גם מאוד מתיש; חוץ מזה, מי מאיתנו באמת יכול להיות מקום ראשון בכל סיטואציה - גם בכזו שאינה כוללת בתוכה תחרות כלשהי? מיכל דליות מציגה: כך תתמודדו עם ילד תחרותי למדי.
המאזינה ראלה (אל תחפשו משמעות נסתרת בשם) היא אם לילד בן 4.5, ילד בן 2.5 ותינוקת בת ארבעה חודשים. קצת אחרי לידתה של התינוקת, התחיל הבן הבכור להתנהג בצורה מעט מוזרה: "כל הזמן הילד חייב להיות ראשון בכל דבר - בין אם בתחרויות או בין אם להיות זה שמתקלח ראשון. כשהוא לא הראשון לעשות משהו, הוא מתחיל לבכות בהיסטריה וגם מרביץ לאח שלו הקטן.
"הוא אף פעם לא היה כך", אמרה, "בעבר כשהיה מתעצבן היה הולך לחדר, אבל מעולם לא הרים יד או הרביץ. ברגע שהתחיל להשתנות, שאלתי את הגננת אם שינה את ההתנהגות שלו גם בגן. למזלי - הוא לא. בגן הכל בסדר".
הורים, אל תחפשו את הסיבות להתנהגות הפרועה של הילדים שלכם. "לרוב אנחנו מנסים להבין 'למה', אבל כמעט אף פעם לא נדע כי הרי לא היינו שם ואנחנו לא יודעים מה בנפשו של הילד", אמרה מיכל. "יכול להיות שיש ילד תוקפן בגן שהוא למד ממנו, יכול להיות שהילד גדל ונהיה עצמאי ובוגר בעיני עצמו, וחוץ מזה - יש לו אחות קטנה בת ארבעה חודשים שמייצרת יציאה מאיזון. ילדים עוברים פאזות זמניות של כמה חודשים. משהו משפיע ומשהו מרכך ואז נוצר איזון. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו ידעים מה הסיבה, לא תמיד אנחנו קולעים למטרה - אבל זה פחות חשוב".
גם אם הסיבה לדכדוך ולשינוי שחל על הילד היא פחות חשובה, עדיין אנחנו ההורים צריכים להבין שמשהו עובר עליו ולעזור לו להתמודד עם הבעיה. במקרה הזה - הצורך בלהיות תמיד במקום הראשון. "את צריכה ללמד אותו שבחיים אנחנו לפעמים ראשונים ולפעמים אחרונים", הציעה מיכל, "הילד צריך לדעת לשרוד את הפעמים בהן לא יהיה ראשון מבלי להתפרק.
"כשאת מוזגת אוכל לילדים, למשל, ובנך מתעצבן שהוא לא היה ראשון, תאמרי לו: 'אוי, איזה באסה. שכחתי. מחר אתה תהיה ראשון'. אם הוא יתפרץ וירביץ, אל תאפשרי לזה לקרות. מה גם, כדאי שתמללי את הרגש, כלומר הוא צריך לשמוע ממך שהמצב הזה מתסכל במילים.
"תני לילד לשהות בתוך עצמו. אם הוא הולך לחדר ומעיף דברים - התעלמי, אבל ברגע מסויים קראי לו לחזור לאכול אחרת יישאר רעב". אם כן, החל מעכשיו צריכה המאזינה להגיב באופן קצר, ענייני ובטון רגוע להתפרצויות הזעם של בנה.
לדברי מיכל, נכון לעכשיו, היחסים בין המאזינה לבנה הם כמו זירת אגרוף. "הילד נותן לך אגרוף ולך אסור לתת לו בחזרה. לפעמים תלבישי אותו ראשון ולפעמים לא כי אני רוצה שהוא ילמד לחיות עם הבאסה. אל תיבהלי מהתגובות שלו, אל תבטיחי לו שבפעם הבאה הוא יהיה ראשון ואל תנסי לפצות ולרצות אותו, אבל כן שימי לב לעוגמת הנפש שלו ואל תתעלמי ממנה.
"יום אחד שבי לידו על המיטה ותאמרי לו: 'לפעמים כשאתה מתעצבן אתה מרביץ לאחיך. אחד התפקידים של ההורים זה להגן על הילדים שלהם. אוי ואבוי אם מישהו יעשה לך משהו כי אני תמיד אגן עליך. באותה מידה, אני צריכה לשמור גם על אחיך, לכן כשאראה שאתה עושה לו משהו רע אני אקח אותו וארחיק אותו ממך מיד'".
עוד ביקשה מיכל לעמוד על ההבדלים בין חיזוק חיובי לחיזוק שלילי. לטענתה, חיזוק הוא חיזוק הוא חיזוק. "כל התנהגות של ילד שאני מגיבה אליה אני מחזקת אותה. אין דבר כזה חיזוק חיובי או חיזוק שלילי, אלא השאלה היא אם אני מחזקת התנהגות טובה או רעה. במקרה הזה עם המכות אני רוצה להפסיק לחזק התהגות רעה על ידי זה שאני לא מגיבה אליה ושומרת על הקטן".
ולא - גם אם השיחה עם הילד תשנה משהו - הרי שזה לא יקרה באופן מיידי. מיכל הזהירה כי מצפה למאזינה מלחמה ארוכה ומתישה: "זה לא פשוט אבל זה אפשרי. כל הדיבורים והעונשים שהיו עד עכשיו בכל פעם שהרביץ פשוט נעלמים מהפרטואר שלך. ברגע שהוא מתחיל להרביץ הרימי את הקטן, נחמי אותו והמשיכי הלאה".
עריכה: מיכל דאבי
