למה בני נוער כועסים על הזמן?
לא מעט הורים לבני נוער שואלים את עצמם את השאלה הנ"ל • מיכל דליות מסבירה: "הכל בגלל ההורמונים"
הורים, שימו לב: בפעם הבאה שהבן שלכם טורק את דלת החדר שלו, או שבתכם צורחת עליכם שאתם מעצבנים - אל תיקחו ללב, אלא זכרו שהכל בגלל ההורמונים; וכן, אפילו הנערים בעצמם לא מבינים על מה ולמה הם כל כך כעוסים וזעופים.
המאזינה אורנה היא אם לילד מתבגר שבקרוב יחגוג 15. למיכל דליות סיפרה כי היחסים בינה לבין בנה היו "ממש טובים ואפילו היינו מנהלים שיחות יחד", עד שמשהו השתנה. "בחצי השנה האחרונה הוא כל הזמן עם פרצוף חמוץ, כועס ומתעצבן ואני לא יודעת איך להתנהג איתו. זה פשוט נוראי". מה גם, אחרי הוויכוחים בין השניים, אורנה מרגישה "ממש לא טוב ותוהה למה זה בכלל קורה?", אמרה.
קודם כל, ולפני הכל, ביקשה מיכל שאל לנו לשכוח שבסופו של דבר מדובר בילדים טובים שהפכו לנערים כעוסים. "עוברים עליהם דברים שלא הם וגם לא אנחנו מבינים כי לא לימדו אותנו. לא למדנו על יכולת החשיבה של הילדים ששונה מיכולת החשיבה של המבוגרים - מה שגורם להמון סכסוכים. ההורים והילדים כאילו מדברים בשתי שפות.
"חוץ מזה, בגיל ההתבגרות יש בלאגן פנימי", הוסיפה מיכל והסבירה כי חלק מהכעס והזעם של המתבגרים מגיע בגלל השינויים הפיזיולוגיים וההורמונליים שעוברים עליהם - והנערים לא ממש מרוצים ממה שהם רואים בראי, אלא מה. מיכל: "המתבגרים משתנים מבחינה שכלית גם וזה זורק אותם לכל מיני כיוונים שונים. היכולת הקוגנטיבית שלהם כל כך גדולה בתקופה הזאת ובגלל זה הם מתעניינים פתאום בטבעונות, כתות, דת ופילוסופיה.
"בנוסף, גיל ההתבגרות זה הגיל להתאמן בהתאהבויות. הם כל הזמן מתאהבים במישהי אחרת - פעם בשחקנית, פעם בחברה, אחר כך במורה המחליפה ובמי לא? זו טלטלה רגשית מאוד גדולה. אין איזון מבחינה הורמונלית והם כל הזמן בסוג של דיכי". ולא, הנערים בעצמם לא מבינים על מה ולמה הם בדיכאון, וכאן בדיוק נכנס התפקיד של ההורים. "צריך להבהיר להם שהם לא אשמים במה שקורה, אלא זה הרבה בהשפעת ההורמונים".
גם אמא הייתה פעם נערה מתבגרת
בהמשך הוסיפה המאזינה מעט על היחסים המורכבים בינה לבין בנה: "הוא אומר לי דברים כמו 'את לא נורמלית', ולמרות שאני מאוד כועסת עליו - כשהוא בא לדבר איתי אחרי כאילו שהכל כרגיל, אני מבליגה. לפעמים אני רואה אצלו דמעות בעיניים".
"יש ילדים שמתנצלים על ההתנהגות שלהם, ויש ילדים שלא רוצים לדרוס את כבודם ולכן לא אומרים כלום", הסבירה דליות, "אחרי שבנך תוקף אותך הוא מצטער על כך. אולי הוא לא אומר, אבל הוא משתדל". ואומנם ילדיה של מיכל כבר גדלו, אבל היא זוכרת טוב מאוד איך זה היה כשהיא עצמה הייתה אמא צעירה לארבעה מתבגרים: "הילדים שלי היו בטוחים שאני לא מבינה אותם כי נולדתי מבוגרת, ולכן לפעמים הייתי מוציאה מהאלבום תמונה שלי כנערה בת 16 כדי להוכיח לילדיי שלא נולדתי בגיל 45".
אז כיצד אפשר להתמודד עם מתבגרים הורמונליים שאי אפשר לדעת מתי יתפרצו? כך בדיוק: "החליטי על מה את מוותרת", הציעה מיכל למאזינה. "אם בנך יאמר לך למשל 'את לא נורמלית' - זה קביל, אבל מילים כמו 'מפגרת' - לא בבית ספרי. בנוסף, את יכולה לוותר לו אם יטרוק את הדלת, אבל תכעסי אם יתעלל באחותו. יש דברים שלא תוותרי עליהם.
"'אפילו שאתה חושב שאני לא מבינה - אני יודעת מה קורה לך', תאמרי לו, 'גם לי בגילך היו מצבי רוח, ולכן אני לוקחת בחשבון שכאשר אתה צועק עלי שאני לא נורמלית, אתה מתחרט'. לא חשוב מה הוא יגיד לך על זה, תגידי לו שאת יודעת שהוא אוהב אותך אפילו שהוא לא מודה בזה".
לדברי מיכל, ובניגוד מוחלט לדבריהם של הצמד סטטיק ובן-אל תבורי, המתבגרים בכללותם מתקשים לקחת את החיים באופן קליל. "הילד נמצא בשנים קשות של חוסר איזון הורמונלי ובבלאגן חברתי. מבחינתו את יכולה להשאיר את המפתחות של האוטו ולהתאדות. זה הגיל ואני מבינה את זה. אל תשכחי שהוא ילד טוב והוא מוציא עליך את הבלאגן הרגשי והפנימי שלו". וכן, בסוף הכל חולף: "גם זה יעבור", הבטיחה מיכל.
הזמנים השתנו
כאמור, הכל יעבור, אבל מתי? "גידלתי שני בנים לפניו, ואיתם זה ממש לא היה ככה", הודתה המאזינה. "האם ההתנהגות שלו נורמלית?"
"מאוד נורמלית", הרגיעה דליות, "הוא שונה מהאחים שלו כי הוא בן זקונים וגם כי גידלת אותו שונה מאיך שגידלת את האחים הגדולים שלו. מה גם, בזמנו, את היית אחרת והזמנים היו אחרים. הוא גדל אחרת ולכן הוא מתנהג בצורה שונה מהם, ועדיין הוא ילד טוב.
"הסבירי לו שההתנפלות שלו מעליבה אותך, אבל בגלל שאת יודעת ומבינה שהכל קורה בגלל גיל ההתבגרות, את לא תיכנסי לשם יותר. הוא זה שיחליט מתי ואם בכלל מגיעה לך התנצלות, אבל יותר לא תריבו על זה, ולפעמים את תספגי את העלבון.
"עכשיו הבחירה היא אצלך - מתי להתרחק ממנו כשהוא צועק עליך ומעליב אותך, ומתי את מבליגה ומבינה שברגעים האלה עוברות עליו 30 שניות של טירוף ואין טעם להיכנס לשם", סיכמה.
עריכה: מיכל דאבי
