הוא לא מרביץ, הוא מתבטא
מאזין: "בכל פעם שהילד שלי לא מצליח להביע את עצמו הוא דוחף ומרביץ" • למה זה קורה, והאם אפשר לפתור את הבעיה?
לא זה לא חלום, גיל שנתיים הוא באמת איום: כיצד ילד בן שנתיים מביע את עצמו אם לא על ידי מכות ופליקים להורים שלו? מיכל דליות עושה סדר בבלאגן.
המאזין שי התקשר למיכל דליות על מנת לטכס עצה - לא פחות, בנוגע לבנו בן השנתיים ושלושה חודשים. "מדובר על ילד מקסים, חכם שמבין הכל ויודע לתקשר", סיפר המאזין, "הבעיה היא שמבחינת התנהגות הוא חווה קושי ולא יודע איך להסביר את עצמו. אם אני מבקש ממנו לא לעשות משהו או לוקח אותו ממקום שהוא רוצה להישאר בו - הילד שולח ידיים ומרביץ. אנחנו מסבירים לו שההתנהגות שלו לא נעימה והמכות שלו כואבות. רוב היום הוא לא אלים, אבל יש לו רגעים שהוא כן. אנחנו לא יודעים מאיפה זה יבוא. זה מפתיע ומכעיס".
תחילה ביקשה מיכל להרגיע את הדאגה ואמרה שההתנהגות של הילד תואמת לגילו. "רוב הילדים מפליקים ומרימים ידיים. זו לא אלימות אלא תוקפנות. אלימות זה כאשר הילד מכאיב לאחר בשביל להכאיב, אבל הילד שלך מראה את יצר התוקפנות שלו שזה משהו שכולנו נולדים איתו ועם השנים מווסתים אותו.
"כשאתם מסבירים לילד שאסור להרביץ, אתם בעצם גם נותנים לו המון יחס", וזה - ככל הנראה, רק מגביר את הרצון שלו להתנהג בתוקפנות יתרה. "כשאתם מזיזים אותו ממקום שבו הוא רוצה להישאר, הילד לא יודע להגיד שהוא מתוסכל ולכן זה יוצא לו בפליקים - וזאת למרות שהוא יודע שאסור כי הוא חכם וכי הסברתם לו.
"אז למה הוא ממשיך לתקוף? קודם כל כי הוא עדיין ילד קטן", הסבירה מיכל, "יכול להיות גם שהוא עושה את זה כי הוא יודע מה יקרה אחרי זה: שיחות, דיבורים, מבטי עיניים, הסברים והפצרות מצד אמא ואבא. כשאתם כועסים עליו, הוא שם לב שהצליח לעצבן אתכם ולהביא אתכם למצב של חוסר אונים ושליטה במצב. ייתכן שזה עובר לו בראש באופן לא מודע אפילו".
זאת לא הפעם הראשונה בה מיכל מפצירה בהורים להפסיק לחזור ולבקש מהילדים פעם אחר פעם לעשות או לא לעשות דבר מסוים. "מה, אתה חושב שהילד לא הבין את מה שאמרת לו כבר בפעם הראשונה?", שאלה והוסיפה: "לילד מסבירים פעם אחת. מעבר לזה זה כבר לא עובד וצריך להתחיל לפעול".
"הוא בהחלט מבין ומשחק על זה", השיב המאזין וסיפר כיצד הוא ואשתו מתעוררים בכל בוקר (ספויילר: לא בעזרת השעון המעורר): "הילד מתעורר בשש בבוקר, נכנס אלינו לחדר, מתיישב בינינו על המיטה, מלטף אותנו וקורא לנו. אם אנחנו לא מתעוררים אחרי דקה, הוא נותן לנו סטירות על המצח ואני קם בבהלה. אמרתי לו לא פעם שלא מרביצים ואף הורדתי אותו מהמיטה. הוא בכה".
לדברי מיכל, הדרך שבה התנהג המאזין היא נכונה ומוצדקת. ולא, זה לא נקרא עונש. "הרביצו לך, כעסת, הורדת אותו מהמיטה והסתובבת. האם זה עזר והילד הפסיק להפליק לכם? לא, זה לא עזר בגלל אלמנט הכעס. ברגע שכעסת - נוצחת.
"בפעם הבאה שהילד ירביץ לך, תגיד לו שזה לא נעים ואם הוא יעשה זאת שוב, אתה ואמא שלו תלכו לישון עם דלת סגורה והוא לא יוכל להיכנס אליה. כשזה יקרה הוא יעמוד מאחורי הדלת ויבכה. תפתח לו את הדלת - הוא הרי ילד קטן ולא צריך להשאיר אותו בחוץ לבד, אבל תגיד לו שהוא יכול לשבת בחדר בשקט עד שתתעוררו.
"אני רוצה להתחיל לייצר מציאות", הסבירה מיכל, "מה שאתה קורא לו 'עונש חינוכי', אני קוראת לו 'תוצאה'. הילד חכם ובכל זאת ממשיך להרביץ. אם כן, אל תגיד לו יותר שאתה תכעס עליו במידה וירביץ, אלא תתחיל לפעול. תראה שהילד יהיה בשוק. הוא ירוץ ויתחנף אליך, אבל גם לזה אל תסכים, אלא תגיד לו שאתה מבקש כמה דקות להירגע. אני רוצה שהילד יבין מה זה אומר לפגוע באבא. שיבין שכשאבא עצוב, הוא לא משתף פעולה".
עריכה: מיכל דאבי
