זה נשמע לי כמו 'אוי, אוי, אוי'
למערכת התוכנית הגיע מכתב שהצליח להרגיז את מיכל במיוחד • "די להתבכיין", הפצירה • וגם: ישראלים, מספיק להיכנס לרחם של נשים
קמתם בבוקר בריאים ושלמים? כל השאר זה בונוס. הגיע הזמן להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהגיד תודה על מה שיש. אז מה אם רציתם בת וקיבלתם בן, וזה לא באמת משנה שהפער בין הילדים הוא לא כפי שתכננתם; מיכל דליות למאזינה: "אם היית לידי, הייתי ממש כועסת עלייך".
במכתב שנשלח למיכל דליות נכתב כך: 'אני אמורה ללדת בן שני באוגוסט. בתי הבכורה היא בת 4.5. הפער נוצר, לצערי, מבלי שתכננו מכיוון שניסינו להיכנס להריון וזה לא קרה. כל מי ששומע על ההפרש בין הילדים מרים גבה. לי אישית קשה מאוד עם זה אבל אין לי מה לעשות בנדון. מה גם, לרוב האנשים שבסביבה שלנו יש כבר שניים או שלושה ילדים.
'כואב לי שהילדה שלי לא תחווה את מה שאני חוויתי עם אחותי. יש בינינו הפרש קטן כך שאנחנו חברות טובות עד היום. בכל פעם כשאני רואה את בתי משחקת לבד ליבי נחמץ. אני מפחדת שהילדים לא יתחברו כי הילדה היא ילדה בוגרת עם תחומי עניין משלה, ועכשיו יגיע תינוק קטן הביתה. האם אצטרך להתנהל אחרת עם הגעת האח החדש למשפחה?'
אם המכתב הזה הצליח להרגיז אתכם, אתם לא לבד. "אם היית לידי הייתי ממש כועסת עלייך", זעמה מיכל על שולחת המכתב. "מה זה הדברים האלה? אנשים מרימים גבה? שיקפצו לך. מה זה החיטוט הזה בפער של הילדים? רק בישראל זה קורה". בפעם הבאה כשתשמע תלונות על כך שפער של חמש שנים בין אחים הוא גדול מדי, כדאי לה להכין תשובות מראש. "'התקשתי להיכנס להריון ולכן נוצר הפער. יש לך פטנט לדבר הזה?', עני לכולם. העמידי אותם על מקומם", הציעה מיכל.
גם על הצער כי ייתכן שהבן שיוולד לא יהיה החבר הכי טוב של הילדה כמו המאזינה ואחותה, לא חסכה דליות במילים: "מה קורה פה? ואם לא היית יכולה להיכנס להריון ולא היו לה אחים ואחיות לעולם - גם אז היית בוכה על מר גורלה? והרי להיות בת יחידה זה כיף, והילדה בכלל לא יודעת מה היא מפסידה. לך יש אחות שהיא חברה - כיף לך. לה יהיה אח והיא תהיה אחותו הגדולה שתוכל לטפל בו. יהיה מישהו שיעריץ אותה.
"אני מבקשת לנצל את המכתב הזה ולהפציר: די להיות במקום של 'אוי, אוי, אוי' ושל חוסר", אמרה מיכל, וביקשה: מספיק להתבכיין. הרימו ראש ולכו בגאווה. "ניסית להיכנס להריון ולא הצלחת במשך תקופה, אבל ראי איזה יופי שבקרוב יוולד לך בן ושלבתך יהיה אח. עדיף פער של חמש שנים מאשר אף פעם לא. הכל טוב. נכון, רצית שהפער יהיה קטן יותר ויצא לך אחרת - אז מה? להפסיק עם ההתבכיינות הזאת".
לעבור את הפחד
גם על השורש פ.ח.ד שחוזר יותר מדי במכתב הזה ביקשה מיכל להתעכב, ונזכרה בסיפור שקרה לפני מספר שבועות. "אמא אחת נגשה אלי בסוף הרצאה שהעברתי וסיפרה לי שבנה בן ה־11 הוא ילד מאוד מתוסכל. 'הוא כועס עלי וכל הזמן מאיים שייצא מהבית', אמרה. 'תני לו לצאת', הצעתי לה. היא מאוד פחדה שהוא יעשה משהו קיצוני בחוץ מרוב זעם".
לדברי מיכל, הפחד הזה מיותר לחלוטין. "מה כבר הוא יעשה? ירביץ לאנשים? יבעט בחתולים? יהפוך פחי זבל? די לפחד, נו באמת. הפחד נשאר לכם בראש כמעין ענן", המשיכה דליות, "תהיו ריאליים ותסתכלו על החיים כמו בחיים. לא צריך לחיות בפחד".
על השאלה 'האם יש צורך להתנהל בצורה שונה עם הגעת האח למשפחה' השיבה מיכל: "לא. ההתנהלות היא התנהלות טבעית. אל תגידי לבתך שהיא הילדה הגדולה, אלא תאמרי משפטים בסגנון 'איזה כיף שאני יכולה לסמוך עלייך. העזרה שלך חשובה לי מאוד'. מסר התיווך צריך להיות כהזמנה להרפתקאה.
"אולי תהיה רגרסיה עם הגעתו, אם כי בגיל 5 זה די נדיר. הפער הוא יחסית גדול אבל יכולה להיות קנאה, כך שכדאי שתשימי לב שהיא לא מושכת לו את האצבעות, למשל, או שהיא לא מרימה אותו ומסתובבת איתו בבית".
לבסוף ביקשה מהמאזינים שלא יישארו במקום של ה'אין', אלא "חפשו את היופי בכל דבר". גם אנחנו מצטרפים לבקשה.
עריכה: מיכל דאבי
