לא חרדה ולא נטישה
הורים, אל תמהרו לקבוע שהילדים שלכם סובלים מחרדת נטישה אם בכל פעם שאתם הולכים הם מתחילים לבכות • מיכל: "די עם התוויות"
המקרה הבא כמשל: מכירים את זה שהילד מסתתר מאחורי הרגל של אמו כאשר הוא נתקל באדם שאינו מכיר? ברוב הפעמים האמא מתנצלת וטוענת כי בנה הוא ילד ביישן, ושלוקח לו זמן להתסגל. ובכן, למיכל דליות יש בקשה אחת: מספיק עם זה. "הילד לא מכיר את הזר, אז למה שידבר איתו?", זעמה. "הילדים מגיבים אלינו והופ - יצרנו ילד ביישן".
במכתב שנשלח למיכל דליות נכתב כך: 'לבתי בת ה־5.5 יש חרדת נטישה. החרדה תמיד הייתה קיימת, אבל עם הזמן החמירה. הגענו למצב שהחרדה מפריעה למהלך החיים התקין של בני הבית. כל פרידה מלווה אצל הילדה בבכי היסטרי. היא מסרבת להישאר עם בייביסיטר - מה שמונע ממני ומבן זוגי לבלות יחד. היא תמיד רוצה לבוא איתי גם אם אני הולכת לסידורים משעממים וקצרים. כשאני לא בבית היא מתקשרת אלי ושואלת - בעודה בוכה, מתי אחזור.
'הילדה לא מוכנה ללכת לחברות אחרי הלימודים אם אני לא הולכת איתה. יש לה הרבה חברות שמאוד אוהבות לבוא אלינו ותמיד מזמינות אותה אליהן, אבל היא לא הולכת. לפני כחודש אמרנו לה שנהיה לנו קשה לארח אצלנו כמה פעמים בשבוע, ועד שהיא לא תראה נכונות ללכת לאחרות אנחנו מפסיקים לארח. עבר כבר חודש. היא והחברות שלה עדיין מבקשות להיפגש אצלנו בבית, אבל אנחנו עקביים. קיווינו שהיא תישבר אבל אין סימן כזה באופק'.
תחילה ביקשה מיכל לדבר על המונח 'חרדת נטישה'. לטענתה, "מאז שהפסיכולוגיה נכנסה לנו לחיים באופן יום-יומי, ההורים משתמשים בכל מיני מושגים כמו 'מצוקה', 'חרדה', 'נטישה', 'טראומה' ועוד, זאת מבלי שהם מבינים את עומק המילים". לגבי הילדה לא חסכמה במילים, ואמרה: "אני בספק מאוד גדול אם לילדה הזאת יש חרדת נטישה. ילדה שנפרדת בבוקר מאמא שלה והולכת לבית הספר היא לא חרדה, והרי חרדת נטישה לא מאפשרת שום דבר".
לפי מיכל, כאשר מדביקים על הילדה תווית של 'חרדה', גם מתחילים להתנהג אליה בהתאם וזה, כאמור, שגוי מייסודו. "הילדה הולכת ומקצינה ומפעילה אתכם", הסבירה. "היא משתלטת לכם על החיים".
פיתרון בשלט רחוק? אין דבר כזה.
לנסות לגרום לילדה ללכת לחברות על ידי כך שמונעים מחברות אחרות לבוא אליה זה רעיון יפה, אבל כאמור, הוא לא ממש מוצלח. אם כן, המצב ישתנה רק כאשר המאזינה תפסיק לצפות שהשינוי יבוא מבתה. מיכל: "את מצפה שהיא לא תבכה, שהיא כן תלך לחברים ושתפסיק להתקשר אליך כשאת בעבודה. כל עוד את מצפה לשיתוף הפעולה שלה - זה לא יקרה".
אם הילדה מחוברת לסבתה או אפילו לבייביסיטר שהיא מכירה, כדאי להוריה להציב בפניה עובדה ופשוט לצאת מהבית. "מי שישמור עליה צריך שלא לפחד מבכי וגם אולי אפילו מהקאות", אמרה דליות, "ואתם ההורים תאמרו לילדה שאתם הולכים לחצי שעה, ולכו". וכן, סיכוי גבוה שהילדה תבכה ותצרח, אבל רק זה מה שיביא את השינוי.
עוד ביקשה דליות להבהיר את העניין הזה שבו הילדים מתקשרים להורים בזמן שהם בעבודה, ומצפים שייפתרו את הבעיות בשלט רחוק. "כשהילדים מתקשרים אליכם כשאתם בעבודה הם בעצם רוצים להעסיק אתכם", הסבירה. "האחד אומר 'הוא עשה לי' והשני 'הוא לקח לי'. האם אתם יכולים לפתור את זה? לא!
"תאמרי לבתך 'את מתקשרת אלי כשאני בעבודה וזה לא בא בחשבון. כועסים עלי. החל מעכשיו, בכל פעם שתתקשרי, אשאל אם אני יכולה לפתור לך את הבעיה מרחוק. אם לא אוכל, אנתק את השיחה'. מה את יכולה לעשות עם זה שהיא מבקשת שתחזרי? יקירה, את עובדת אצל הילדה הזאת".
די עם התוויות
לילדים, כך לפי דליות, יש כוחות להתמודד עם הקשיים, אבל במקרה הזה - הילדה אפילו לא יודעת שהם קיימים. "כשאני מעמידה את הילד במצבים שבהם הוא צריך להוציא את הכוחות שלו אל הפועל, רק אז הוא יודע שיש לו כוחות להתמודד. כשאנחנו אוסרים עליו לאכול עוד ממתק והוא בוכה, למשל, הילד מוצא את הכוחות אחרי שמסבירים לו שאצלנו לא מקבלים שני חטיפים ביום. אין לו אופציה אחרת חוץ מלהתגבר על התסכול.
"כשאת עונה לילדה את ממשיכה להזין את הקושי שלה. די. למדי אותה לשלוח הודעות, ואם תצטרכי אז תעני לה. היא תמשיך להתקשר, אבל את אמורה להפסיק לענות, ריבון העולמים". ועדיין, אסור לעשות את הנתק במכה אחת. הילדה באמת חושבת שיש לה חרדת נטישה ומתנהגת כך, ולכן השינוי חייב להיות הדרגתי. "גשי להדרכת הורים, ואל תשכחי שמדובר בילדה בת 5.5".
לבסוף, פנתה להורים וקראה: "די להגיד שהילד בטראומה כי נולד לו אח קטן. לא. טראומה יש למי שהתפוצץ מולו אוטובוס ולא למי שנולד לו אח. מה גם, הילד לא 'במצוקה' (כפי שרבים אוהבים לומר), אלא הוא כועס. הוא ילד. ולא, אין לו הפרעות קשב. הוא ילד וככה זה ילדים. די עם התוויות".
עריכה: מיכל דאבי
