משחק החיים
איך אפשר לברר מה עובר על הילדה שגורם לה להיות אלימה כל כך? • באמצעות בובות אצבע, כמובן • מיכל: "הילדים משחקים את מציאות חייהם"
'איך היה לך בגן?' שואלים ההורים; 'בסדר', עונים הילדים. רגע לפני שהמצב יהיה בלתי הפיך, מיכל דליות מציגה: כך תוציאו מהילד שלכם קצת יותר מידע לגבי מה שקורה איתו בגן; והרי בימים טרופים כאלה - הכל יכול לקרות.
המאזינה כרמית היא אם לילדה בת 3 שנים ושמונה חודשים, אחת נוספת בת שנה ושמונה חודשים ופעוטה בת חצי שנה. "עם הבכורה אנחנו חווים את כל הדברים בפעם הראשונה ולא תמיד אנחנו יודעים אם מה שקורה איתה זה נורמלי", הודתה בכנות מרשימה למיכל דליות ב־103fm. אז מהם הדברים המבלבלים שקורים עם הילדה? "עד גיל שנתיים היא לא הייתה בגן אלא נשארה איתי בבית. כשהיא כבר הלכה לגן היו לה הרבה בעיות חברתיות וקושי עצום בהתאקלמות.
"מה שקרה לבסוף זה שהיא נכנסה לגן במקביל להולדת אחותה האמצעית". לדבריה, כבר בגיל שנתיים נגמלה הילדה מטיטולים עד לרגע שבו הכל השתנה. "אחרי שהיא הצליחה להתאקלם בגן, פתאום התחילה רגרסיה כזאת. היא לא רוצה ללכת לגן בבוקר ותמיד מביאה תירוצים. פעם כואבת לה הבטן, פעם היד והיא אפילו טענה שמרביצים לה, אבל בדקנו את זה וזה לא נכון. היא פשוט לא רוצה ללכת לשם.
"מדובר בילדה עדינה ומקסימה שלא מרביצה גם אם מרביצים לה, אבל פתאום היא זו שתוקפת ובעיקר את אחותה הקטנה", סיפרה. "מה גם, היא חזרה להרטיב בלילות למרות שהיא גמולה ואף חווה התקפי זעם לעיתים". האם יש קשר לכך שנוספה למשפחה עוד אחות קטנה? בהחלט, אבל העובדה שהילדה חזרה להרטיב עוד הרבה לפני בואה של הקטנה גורמת לאמה לחשוב אחרת.
"אולי זו בעיה רפואית"
תחילה קבעה מיכל באופן חד משמעי כי "עובר עליה משהו". הלידות הנוספות זעזעו את עולמה של הילדה והוציאו אותה מאיזון. "כל מה שהיה עד אז לא תקף יותר, ומצבים כאלה של מעברים מייצרים טלטלה רצינית. כפי שאמרת, מדובר בילדה עדינה שלוקח לה זמן להסתגל למצבים חדשים אבל היא בכל זאת מצליחה לעשות את זה ולהרים את עצמה.
"אני כן יכולה לשייך את המצב לסוף ההריון שלך", אמרה דליות. אל לזלזל בתחושה שיכול להיות שקרה חלילה משהו בגן שהשפיע כך על הילדה, ואנחנו כהורים תמיד חייבים לשאול, לברר ולפקוח עיניים על המצב בגן כדי לגונן על הילדים כמה שאפשר. "בינינו, הכל יכול להיות - בין אם מרביצים לה או מתעללים בה בגן, ובין אם מציצים לה בשירותים. אנחנו מנסים לסרוק את כל הדברים שמפחידים אותנו שאולי קרו".
והרי בסופו של דבר לא הצליחה המאזינה לגלות מה עובר על הבת שלה. מיכל: "את יכולה לנחש מה קורה לה וזה יהיה נכון, אבל יכול להיות שזה גם לא יהיה נכון. אנחנו לא רואים את הילדים תשע שעות ביום, וגם אם אנחנו כן נמצאים איתם כל היום - לפעמים הם מפרשים מצבים שמבחינתנו הם ניטרליים אבל הילדים קלטו מזה משהו אחר וזה השפיע עליהם באיזשהו אופן. ייתכן מאוד שסוף ההריון שלך, האחות החדשה והכניסה לגן השפיעו עליה".
ואולי בכלל קיימת בעיה רפואית שבגללה הילדה מרטיבה בלילה? "אני מציעה לך לבדוק את זה רפואית", אמרה דליות, "אל תהפכי את זה למשהו מפחיד אבל כדאי לבדוק אם הכל בסדר מבחינה רפואית".
שומרת אחותי
בשביל לברר מהיכן מגיעים התקפי הזעם אפשר לפנות לאיש מקצוע, אבל אפשר גם לעשות את זה לבד. מיכל הסבירה בדיוק כיצד תדובב המאזינה את בתה בעזרת בובות אצבע. "שימי בובת אצבע ותגידי שאת ילדה שבאה לגן. בובת האצבע שעל הילדה תהיה הגננת. ילדים לא יודעים לעשות משהו אחר חוץ ממה שקורה להם, כלומר בתך תציג את החוויה שלה עם הגננת. עכשיו כשהיא עם הבובה של הגננת היא תגיד לבובה של הילדה 'בואי, שבי לידי' או שהיא תצעק עליה 'שקט, שבי כאן'.
"זה לא אומר שזה קורה ספציפית איתה, אבל זה אומר שזה קורה", ואם כאמור הילדים משחקים את עצמם ואת מציאות חייהם, בובות האצבע יוכלו לשקף את המציאות במידה מהימנה שלא תיראה כתחקיר משטרתי אלא כמשחק. "בדרך הזו נראה איך עולם המבוגרים מגיבים לבקשות שלה - האם הם תוקפניים כלפיה או סובלניים?
"חוץ מזה, כשההורים רוצים שהילד יספר להם מה קרה בגן הם בדרך כלל שואלים שאלות ואז הילדים קולטים שזה תחקיר - מה שגורם להם לענות בלקוניות". אז אם תרצו שהילדים שלכם יענו תשובות קצת יותר מפורטות מ'היה בסדר', תצטרכו לשתף אותם בחיים שלכם - אפילו בפרטים הכי קטנים ושוליים. "רק כשאנחנו משתפים את הילדים במה שקורה לנו אנחנו מכניסים פנימה את השיתוף ואז הילדים משתפים גם אותנו", הסבירה מיכל.
כאשר הילדה מתפרצת בזעם, אין צורך להתעצבן ולכעוס עליה כי זה פשוט לא יעזור. "ברגע שאנחנו כועסים על הילדים הם נעלבים ולא מסוגלים לייצר מחשבה או מסקנה מכל מה שאמרנו קודם. אם את כועסת על הילדה בהתפרצויות - היא לא יכולה ללמוד מזה". אז איך כן יש להגיב להתנהגות הפרועה? דבר ראשון, ברוגע. "תאמרי לה 'ילדה מתוקה, לפעמים את כועסת ואני מבינה את זה כי גם אני לפעמים כועסת. זה בסדר לכעוס, אבל כשאת כועסת את גם מרביצה לאחותך ולזה אני לא מסכימה כי התפקיד שלי זה לשמור עליה וגם עליך. מהיום, בכל פעם שתכעסי ותרביצי אני ארחיק אותך או את אחותך"'.
אל תעשי מזה עניין
עוד הוסיפה המאזינה וסיפרה: "לפעמים אנחנו נותנים לה סולם לרדת מהעץ שטיפסה עליו". מטאפורית, כמובן. "אחרי שהיא מרביצה אנחנו אומרים לה לבקש סליחה ולתת חיבוק לאחותה, והאמת היא שהיא נאחזת בסולם הזה ומיד מתנצלת. חוץ מזה, לפעמים אני רואה שהיא מתאפקת ואוגרת את הכעס בתוכה, למרות שהיא מאוד רוצה להתפרץ".
"אתם נותנים לה סולם וזה נהדר, אבל בכל זאת היא ממשיכה וחוזרת להרביץ ביום שאחרי", ציננה מיכל את ההתלהבות. "כשאת רואה שהיא מתאפקת, תגידי לה 'איזה מהממת את שאת מתאפקת. ידעתי שאת יכולה'. אני רוצה לחזק את הילדה על מה שהיא עשתה - או במקרה הזה - לא עשתה. האם היא מרטיבה גם במהלך היום?", שאלה.
"לא, אבל היא הולכת לשירותים הרבה ואני מחזקת אותה על זה ואומרת לה 'כל הכבוד'", השיבה המאזינה.
והנה הסיבה, אולי, לכך שהילדה הולכת לשירותים הרבה. "יכול להיות שהיא עושה את זה רק בשביל שתתייחסי אליה. למה להגיד לילדה בגילה 'כל הכבוד' על זה שהיא הולכת לשירותים? אולי היא בכלל לא צריכה אבל הולכת רק כדי להפעיל אותך. אי אפשר לרדת מזה בבת אחת, אבל החל מעכשיו בכל פעם שתלך לשירותים - הסתכלי עליה וחייכי, כמו מעין 'ראיתי אותך, אבל אני לא מגיבה לזה'. אל תעשי מזה עניין.
"גם מההרטבה בלילה אל תעשי סיפור גדול. אם היא מתעוררת רטובה, שלחי אותה להחליף בגדים והחליפי מצעים. לא קרה כלום", הרגיעה דליות, והזכירה שהילדה עוברת תקופה לא קלה שמשפיעה עליה רגשית, אבל בקרוב הכל יהיה בסדר. "גם זה יעבור", הבטיחה.
עריכה: מיכל דאבי
