רוצה שאפנה את השולחן? תני לי מזומן!
בתה של המאזינה לא מוכנה לעזור במטלות הבית, אלא אם ייצא לה מזה משהו • "היא ילדה מאוד אינטרסנטית", סיפרה • מיכל: "גם מבוגרים הם אינטרסנטים"
איך אפשר לגרום לילדים לתת יד בעבודות הבית? (בנחישות, במעשים ולא במילים). האם הם צריכים ליהנות מהן? (לא. בדיוק כמו שגם אמא לא תמיד נהנית מקיפול כביסה). ולמה גם מבוגרים פועלים - שלא במודע, מתוך אינטרס? (בשביל לקבל מחמאות, אלא מה).
"איבדתי את בתי בדרך", כך פתחה המאזינה את דבריה בשיחה עם מיכל דליות ב־103fm. המאזינה היא אמא לילדה בת 9.5, שפשוט "לא מקשיבה ולא מוכנה לעשות כלום בבית". לטענתה, הילדה מוכנה לעשות דברים רק אם וכאשר יוצא לה מזה משהו. "היא משתפת פעולה רק מתוך אינטרס. אם אני מבקשת ממנה שתתלה כביסה, היא קמה יוצאת החוצה מהבית. איך אגרום לה להבין שהיא שותפה בבית ולשתף פעולה - תוך כדי כך שהיא נהנית מהדרך?"
תחילה התייחסה דליות לבחירת המילים של המאזינה וביקשה להבהיר כמה דברים: "אל תאמרי ש'איבדת אותה'. לא איבדת אותה אלא להפך". לדבריה, מערכת היחסים ביניהן היא "סוג של דינמיקה - גם אם היא לא לשביעות רצונך". השלב הבא הוא להבין שהילדים צריכים לשתף פעולה גם אם הם, ובכן, לא נהנים מכך. "גם אני לא מקפלת כביסה ומנקה את השירותים בהנאה מרובה", אמרה מיכל, "כך שאני רוצה שהילדה תפנה את המדיח או תשמור על אחיה הקטן גם אם לא ממש מתחשק לה. זה שאנחנו רוצים שיתוף פעולה מהילדים זה לא מחייב שהם יעשו את זה בכיף גדול.
"עוד אמרת שבתך פועלת מתוך אינטרס. בואי אגלה לך סוד: כל מה שילדים עושים זה מתוך אינטרס, וגם כל מה שאנחנו המבוגרים עושים מגיע מאינטרס - רק שאנחנו לא מודעים לזה". ילדים, כך לפי דליות, רוצים לשמור על יחסים טובים עם ההורים וזה הקו שמנחה אותם בעשייה. ולא, אין ילד שאוהב לעשות שיעורי בית, אלא "הם עושים שיעורים כי אין להם ברירה", קבעה דליות בנחרצות, והוסיפה: "עם הזמן ילדים מבינים שהם חלק מהבית ושמצופה מהם לעזור, אבל זה משהו שההורים מלמדים אותם".
אז למה בכל פעם כשהמאזינה מבקשת מבתה לתלות כביסה, למשל, היא יוצאת החוצה מהבית? "כי היא לא רוצה לתלות כביסה", הסבירה מיכל. כמה פשוט - ככה קל. "אני רוצה להחזיר את השליטה אלייך, אבל דעי שאין לנו שליטה על הילדים. כשהם קטנים זה מטעה כי נדמה לנו שיש - אנחנו הרי מרימים, חוגרים, לוקחים, מחזירים, קונים והם תלויים בנו כך שהם משתפים פעולה, אבל ככל שהם גדלים אין יותר שליטה.
"יכול להיות שבתך מפונקת או שקרה משהו בילדות והיא יצרה מעין 'דווקא', אבל את זה תוכלי לברר בייעוץ. היום, בדור שלא מרביץ לילדים כמו פעם, נראה שאין לנו איך לגרום להם לשתף פעולה, אבל לא כך הדבר". מה כן? מילת הקוד היא: אינטרס. "הילדה תתלה כביסה כשיהיה לה כדאי לתלות כביסה", אמרה מיכל, "ככה זה ילדים. זו מוטיבציה אנושית חוצה גבולות".
3 מתוך 10? #קללללל
בניגוד לילדים, אצל המבוגרים המצב קצת שונה. למרות שהרבה מאוד מהפעולות שלנו מתקיימות מאינטרס לא מודע, יש גם את הפן החברתי והאכפתי שמתפתח עם השנים. דליות: "ראש עיר רוצה להיות ראש העיר למען התושבים, אבל הוא עושה את זה גם למען עצמו. ככל שאנחנו גדלים אנחנו מתקדמים למקומות של נתינה ועשייה גם מבלי להרוויח. חשוב לנו לתרום לזולת.
"כאמור, אין לך שליטה על הילדה כך שאת צריכה לחשוב איך תגיבי כאשר לא תזכי ממנה לשיתוף פעולה. אל תעשי את זה בשיחה או בדיבור. ילדים לא לומדים משיחות". זו אינה הפעם הראשונה שמיכל מפצירה בהורים להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול, אחרת כלום לא ישתנה. "היום ההורים מדברים וחופרים. בשביל מה? הילדה יודעת שאני רק מדברת וכלום לא קורה".
בשביל לגרום לילדה לתת יד בעבודות הבית, יש להכין רשימת מטלות ממנה תבחר את הפעולות הכי פחות מסובכות עבורה. "כתבי עשרה דברים שאת רוצה שהיא תעשה", הציעה מיכל, "ותני לה לבחור שלושה מהם". סיכוי גבוה שכשהילדה תשמע את הבקשה של אמה היא תצחק, תסתובב ותלך לחדרה עם הפלאפון. "לכי אחריה, קחי לה את הנייד - ואל תשכחי שהוא שלך. את הרי קנית אותו ואת משלמת עליו.
"תאמרי לבתך את הדברים הבאים: 'אני מבינה שאת מתרחקת כי את מעדיפה להתעלם אבל אי אפשר להתעלם יותר. משהו צריך לקרות כאן בבית. את תקחי חלק בחייהם של בני הבית, והם - מה לעשות, מייצרים כביסה, כלים לרחיצה וצריכים לפעמים עזרה. את מקבלת את זה - והרי אני ואבא מבשלים לך, מכבסים לך ומקפיצים אותך למקומות, אבל את לא מחזירה לנו. אולי זו הייתה טעות שלי אבל עכשיו אני מתקנת אותה. אני משאירה אצלך את רשימת הדברים ונותנת לך שעה כדי לבחור שלוש פעולות. אם לא תעשי כן, אני אבחר עבורך מה שנראה לי מתאים לגילך.
"'אם תעשי זה יהיה פשוט נפלא ויעשה אותי אמא שמחה ומסופקת עם מצב רוח. את תצליחי ליהנות מזה גם כן. וכמובן שאת יכולה שלא לעשות את הפעולות המוטלות עלייך, אבל זה יפגע בי ויעציב אותי. אני מרגישה שאת לא מעריכה אותי ואת כפויית טובה. נשבר לי הלב וכשהלב שלי שבור מהבת המהממת שלי, אין לי בלב נחמדות לתת לך כשתרצי'. אמרת והלכת".
האם אכן הילדה תקשיב לאמה וישר תתחיל לעזור במטלות הבית? התשובה היא 'לא'. "היא לא מפחדת ממה שאת אומרת", הסבירה דליות. "מה שאת אומרת נכנס אליה מאוזן אחת ויוצא מהשניה. כשהיא תבוא אלייך עוד כמה ימים ותבקש ממך שתקפיצי אותה או שתוציאי לה משהו מהארון, תאמרי: 'אהובה, הלב שלי שבור ולא מוצא בתוכו את השמחה והרצון לתת לך את מה שאת רוצה. תצטרכי למצוא סידור אחר"'.
מספיק להגיד: 'אמא עצובה'
שימו לב, ביקשה מיכל להדגיש, לא מדובר כאן בעונש. "את לא נחמדה אליה ולא מביאה לה את מה שהיא רוצה - לא כי היא לא עזרה לך, אלא כי את עצובה", הבהירה. "בדרך הזו הילדה תבין את ההקשר של ההתנהגות.
"היום ההורים אומרים שהם עצובים וכועסים, אבל אני רוצה שיתחילו להגיב. אני רוצה שהורה כועס ומאוכזב יתנהג ככזה, ואז הילדים ילמדו שאם הם רוצים משהו - אין מנוס מיחסים הדדים". ונכון שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו ללא תנאי, אבל אסור לנו לאבד את הכבוד העצמי. "אם אני רוצה שהילד יכבד אותי והוא לא עושה כן, כנראה שעשיתי טעות בגידול שלו", סיכמה מיכל, "ואם הילד הוא טפיל שרק מצפה שאזין אותו - זה פשוט לא מתאים יותר".
עריכה: מיכל דאבי
