רדיו ללא הפסקה
רדיו ללא הפסקה
רדיו ללא הפסקה
האזנה לשידור החי
עכשיו בשידור

אני נושא עמי את צער השתיקה

יעקב אורלנד כתב את "אני נושא עמי את צער השתיקה" לאחר שהיה עד לטבח נוראי בעיירת הולדתו. עוצמת הכאב ניבטת מכל שורה בשיר, אבל גם התקווה והרצון להתגבר על העבר הקשה.

יעקב אורלנד ז

מאת: ברק פז

כבן 20 בלבד היה יעקב אורלנד
(2002-1914) כשכתב את צירוף המילים המופלא: "אני נושא עמי את צער השתיקה". על מנת להבין מה מביא בחור צעיר לכתוב מילים כה כאובות, עלינו לחזור לערב פסח של שנת 1919, לטבח הנוראי שהתחולל בבית הכנסת של העיירה האוקראינית טטייב, כחלק מגל פוגרומים שבו נרצחו 200,000 יהודים. אורלנד היה אז בן 5 והתחבא בחבית האשפה בחצר, בזמן שמול עיניו נרצחו בעריפת ראש ובמכות גרזן קרובי משפחתו. מראות אלה ליוו אותו כל ימי חייו והיו שזורים לאורך כל יצירתו ספוגת העצבות.

"אני נושא עמי" הוא ללא ספק אחד האוצרות הגדולים של הזמר העברי. השיר התפרסם ב-1939 בספרו הראשון של אורלנד והולחן באפריל 1951 על ידי המלחין דוד זהבי (1977-1910). באותה תקופה השיר הושר בארץ, בין היתר בפי השחקנית חנה רובינא, אלא שעם השנים הוא נשכח ולא זכה להקלטה עד סוף שנות ה-70, אז גאל אותו שלמה ארצי במסגרת תקליט משירי זהבי שהוגש למלחין לפני מותו. ביצועו של ארצי לשיר והעיבוד המופתי של אילן גלבוע העניקו לו, כנראה, חיי נצח. בקישור לעיל ניתן להאזין לביצוע של דפנה זהבי, כלתו של המלחין.

לדעתי, המילים המהפנטות של אורלנד זכו לאחד הלחנים היפים ביותר שחיבר דוד זהבי. נדמה שהוא הצליח לחלץ מתוך המילים את תמצית התוגה שבהן וכמו לתרגם אותן לצלילים המקבילים, בצורה מדויקת. לשני היוצרים שיר משותף ידוע נוסף, שירו המולחן הראשון של אורלנד: "אנחנו שרים לך מולדת ואמא".

נרדים את עברנו

השיר כולו עוסק ברצון המשורר לשכוח את הטראומה שחווה. אורלנד מעביר את המסר תוך שימוש באמצעים שונים, כגון חזרה. בכל אחד מארבעת בתי השיר יש שתי שורות שנפתחות בצורה זהה. לדוגמה, בבית א': "הלוא אמרת אליי..."; בבית ד': "בחלומות ההם...". חזרה זו יוצרת מעין אפקט של מנטרה, המזכיר אדם שחוזר על דבריו שוב ושוב כדי להרגיע את עצמו ולמנוע ממחשבות לא רצויות להשתלט עליו.

בעולמו העצוב, שבו אין נחמה או סיבה לחייך, מבקש אורלנד מהנמענת להסיח את דעתו בעזרת טיול בחוצות, ישיבה על ספסל וכדומה. כל אלה עוזרים לו להשיג את מבוקשו: "בחלומות ההם נרדים את עברנו". הוא רוצה להדחיק את העבר, להרדים אותו, להופכו לדבר לא-מודע, כמו חלום, לפחות באופן זמני: "עד שיום אחד, גבוה ומוכר / ייפול שוב בנשיקות על צווארינו".

בחירת המילים הללו, המסיימות את השיר, אינה מקרית. כמו יעקב אורלנד, גם יעקב אבינו ברח. לאחר שהתחזה לאחיו עשיו וקיבל במרמה את ברכת אביו, נשבע עשיו להרוג אותו. אמו רבקה הזהירה אותו והוא ברח אל קרובי משפחתה, השתקע אצלם וחי עמם שנים רבות. בבראשית ל"ג מסופר על פגישת האיחוד בין האחים. יעקב חושש מהפגישה עם עשיו ולא יודע את כוונותיו, אך הוא מופתע לטובה: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו וייפול על צוואריו ויישקהו ויבכו" (פס' ד'). השימוש שעושה אורלנד בצירוף מילים דומה הוא הבעת תקווה שגם הוא יוכל להפסיק לברוח ביום מן הימים.