המאזינה הנשואה בת ה-30 מספרת על הטראומה שחוותה ועל התחושות הקשות שמלוות אותה מאז - "בכל פעם שאני רואה אימהות עם תינוקות אני מרגישה שהן יותר טובות ממני"
מאזינה: אני בת 30, נשואה. לפני כחודשיים עברתי "לידה שקטה" כלומר ילדתי עובר ללא דופק בסוף החודש התשיעי. אין לי ילדים נוספים ומאז המקרה אינני מעוניינת בקשר עם העולם, חברים, משפחה ומכרים. לא רוצה לשמוע אף אחד ולא רוצה ללכת לאירועים. אני מקנאה בחברותיי ובקולגות מהעבודה שילדו תינוקות בריאים, מפחדת לראותן ומרגישה שהן יותר טובות ממני. אני מעדיפה לא להסתובב בחוץ מכיוון שכל פעם שאני רואה אימהות עם עגלות ותינוקות- הכאב עצום ואני מעדיפה להימנע מכך. כרגע אינני עובדת אלא עוסקת בספורט אינטנסיבי ומסתגרת בבית. האם הסתגרות שלי נורמאלית גם לאחר חודשיים? הורי ובן זוגי אומרים שהגיע הזמן להיות חלק מהעולם אבל מבחינתי אני מרגישה שרק כשאכנס שוב להריון אוכל להראות את פני בציבור. האם זה נורמטיבי?
השאלה קשה. מה שאת מספרת קשה. לשאת ברחמך תשעה ירחים שלמים תינוק ובסוף אין תינוק זה נשמע לי טראומתי ברמות ועצוב נורא. את אומרת שאת מקנאה בחברותייך, בקולגות מהעבודה שילדו תינוקות בריאים ופוחדת לראות אותן אבל המשפט החמור ביותר בעיני שבגללו לדעתי את צריכה ללכת לטיפול ואסור לך להישאר במצב שלך הוא שכתבת שאת מרגישה שהן יותר טובות ממך- אלה שילדו תינוקות יותר טובות ממך? אוי ואבוי אם כך את מרגישה. את גם כותבת שתוכלי להראות את פניך בציבור רק כשתהיי בהריון ואני רוצה לומר לך שהעניין הוא לא חודשיים, שבועיים או עוד חודש. אני חושבת שההתנהלות שלך באמת לא בריאה.
אחרי תשעת החודשים האלה אני לא יודעת מתי תכנסי להריון אבל זה שאת מרגישה שהן טובות ממך ובכלל נותנת מקום לאפשרות שבגלל שקרתה לך תאונה קשה וזו אכן תאונה קשה ובגלל זה את רואה את האחרות כטובות ממך זה חמור מאוד. לקנא בהן זה בסדר, לקנא בכל העולם שמתנהל זה בסדר כי את באבל. את באבל על הוולד המת, זה בסדר שתהיי עצובה ושיכאב לך כי היה יצור חי ממש שתשעה חודשים ישב אצלך, זו אפילו לא לידה מוקדמת אבל- אני חושבת שההתנהלות שלך אינה נכונה.
מי אני שאשפוט אותך? מי אני שאגיד לך איך להתנהג ומה נכון? אולי את באמת צריכה לקחת את הזמן שלך? אך יחד עם זאת אני חושבת שאת מסתכלת על מה שקרה בצורה לא טובה ולא נכונה והיא לא בריאה לך. אני חושבת שהבריחה שלך מהעולם תקשה עלייך עוד יותר והמחשבה שרק כשתהרי תוכלי לראות אנשים היא לא טובה כי היא מכניסה אותך לסוג של לחץ, כאילו את תהיי ראויה לחברת בני אדם רק כשתהיי בהריון ומה עם לא תכנסי מיד להריון? תברחי מכל העולם?
אני חושבת שקודם כל את זקוקה לטיפול נפשי. לדעתי זה לא נורא אם את מצמצמת את הנוכחות החברתית שלך ולא נורא אם את לא רוצה ללכת לאירועים אך יחד עם זאת אני חושבת שכדאי לך לחזור לעבודה ומהר. את צריכה לשתף, הרי קורים דברים מאוד קשים לבני אדם ואל מול טראומה הכי חשובה היא החזרה לשגרה.
רק ספורט אינטנסיבי והסתגרות בבית זה לא בריא. את צריכה לחזור לעבודה ולהתגבר על הרגעים הראשונים. אני יודעת שאת לא רוצה את הרחמים והמבטים או להיתקל באלה שאולי לא יודעים בכלל ועוד יגידו לך מזל טוב. את צריכה להתגבר על הימים הראשונים וכן לחזור לתפקוד אפילו אם הוא קצת נמוך אבל בהחלט לחזור לשגרה. את שאלת אם זה נורמטיבי אבל את צריכה לשאול האם זה בריא ואני אומרת- כן להתאבל אבל לא לברוח מהעולם. לדעתי את חייבת עזרה ועניין ההיריון לא צריך להיות תנאי לחזרתך אל בני האדם ואל הלגיטימציה החברתית שאני משוכנעת שיש לך בעיה איתה. לפעמים נשים נמצאות שנים בטיפול ואני בטוחה שככל שהן מסתירות וככל שזה יותר חשאי זה עוד יותר קשה ולכן את חייבת עזרה פסיכולוגית.