ניצלה ברגע האחרון
"אבא שלי החביא אותי ואת אחותי בשירותים במשך שבועיים וכך ניצלתי מחטיפה"
מזל ורדה, מילדי תימן החטופים, סיפרה לגבי גזית: "הפרידו אותנו מההורים. אנשים לבושים יפה היו באים לבית החולים ובוחרים את הילדים ה'טובים'. עשו עלינו ניסויים, הזריקו לאחותי ולי לעין ונשארנו עיוורות. אבא שלי הציל והחביא אותנו"
היום (רביעי) נחשפו מאות אלפי מסמכים הנוגעים לפרשת ילדי תימן החטופים. חלק גדול מהמסמכים לקוחים מדיוני ועדת החקירה הממלכתית, שקבעה בשנת 2001 שכאלף ילדים נעלמו בין השנים 1948-1954. הטענה הייתה שרובם מתו ממחלות וכמה עשרות גורלם לא ידוע. בדו"ח של הוועדה לא נמצאו ראיות לכך שהייתה חטיפה ממוסדת ומאורגנת, אך על ממצאיה הוטל חיסיון, שהוסר היום. משפחות הילדים שנעלמו טענו כל השנים שהמדינה מסתירה מהם את האמת. אולם גם כעת, בתוך המסמכים הרבים, לא נמצא "האקדח המעשן" שיעיד על חטיפה ממוסדת של ילדים.
מזל ורדה, מילדי תימן החטופים, אמרה הבוקר לגבי גזית: "אני לא מאמינה למדינה, זו התכחשות. הם לא מודים במה שהם עשו. לדעתי נחטפו מאות". על חוויותיה הקשות סיפרה: "הגענו לארץ מתימן כל המשפחה בשנת 1949 במטוס במבצע 'מרבד הקסמים'. אני הייתי בת שלוש. מבטן המטוס הרימו אותנו ישר למשאיות. את ההורים לקחו למחנה עולים בראש העין. אנחנו, הילדים, נלקחנו לבית החולים דג'אני ביפו. עד היום לא ברורה הסיבה שהפרידו בינינו לבין הורינו. אני זוכרת מצוין שהיינו שם המון ילדים. לא הבנו את השפה, לא ידענו איפה ההורים וכל הזמן בכינו לאבא ואמא. היינו לבושים בגדים שאיתם באנו מתימן".
"לבית החולים היו מגיעים מגוון של אנשים, שנראו מסודרים ולבושים יפה, באו בקבוצות ולקחו משם ילדים, שלא חזרו יותר. הם היו אומרים על הילדים 'זה טוב', 'זה לא טוב'. את ה'לא טובים' היו לוקחים לעשות עליהם ניסיונות רפואיים. היו מזריקים לנו זריקת לתוך האישון של העין. עד היום אני ואחותי לא רואות בעין שמאל וסובלות מכאבים, סיוט. במקביל, אבא שלי התחיל לבכות במחנה שחטפו לו את הילדות והוא לא ידע לאיפה. ערבי אחד אמר לו שהוא יודע איפה אנחנו. אבא הגיע לבית החולים והתחיל לקרוא לשתינו בשמות. אחותי שמעה אותו, ויצאנו שתינו דרך החלון, ברחנו. במשך שבועיים אבא החביא אותנו בשירותים שהיו בחצר במעברת העולים. כי הוא הבין שיחטפו אותנו. באותה הדרך אבא שלי הציל אותנו ואת הבן של אחיו, ישראל".
