בפרק הקרוב של סדרת הפודקאסטים "מילים ולחן" ברדיו 103FM, חוזר דודי פטימר אל שירי הדיכאון הגדולים במוזיקה הישראלית ומנפץ לרסיסים את הסטריאוטיפ שדבק בהם כמשתייכים רק לז'אנר הים תיכוני.
בתכנית מספר פטימר את הסיפורים מאחורי שירי הדיכאון הבולטים כמו "איני יכול" של ניסים סרוסי, "עוד לא אהבתי די" של יהורם גאון (כן כן, בתכנית הוא מסביר מדוע השיר הצוהל משתייך לז'אנר), "החזירי לי את בני" של עופר לוי, "מלא עוד כוס, חבר" של אבי ביטר, "בלדה לאישה" של נורית גלרון, "שלכת" של אריק לביא ועוד רבים וטובים.
בתכנית מנסה פטימר לנתח מה הופך שיר לשיר דיכאון? מדוע דבק הקטלוג הזה במוזיקה הים תיכונית? ומה ההבדל התודעתי בין שיר זיכרון לשיר דיכאון?