"בעלי לא נותן לילדים שלי לנצח במשחקים"
המאזינה, אם לשני בנים, רוטנת על התנהגותו של אבי ילדיה: "הוא לא יודע להפסיד" • מיכל נאלצה לומר את האמת: "את לא יכולה לשנות אותו"
בעימות הזה בין ההורים, כנראה כולם מפסידים: בשיחה שקיימה אם עם מיכל דליות, היא הלינה על כך שבעלה לא מצליח לאפשר לילדיו לנצח אותו. "בעלי לא יכול לתת לילד את טעם הניצחון המתוק", אמרה במרירות, "אני עומדת ומסתכלת ואומרת לו: 'תן לילד', והוא עונה: 'אני לא יכול'".
המאזינה היא אם לשני בנים, בני 7 ו־9, ובעלה, לדבריה, הוא אדם תחרותי גם בחייו המקצועיים. שזה קורה מול הילדים היא חווה תסכול גדול ומנסה לתבוע את עלבונם. "הילדים מגיבים בסדר, אני לוקחת את זה יותר קשה. הוא אומר להם: 'אני רוצה שתהיו יותר טובים', הוא נותן להם את המקום להשתפר. 'תתאמנו עד שתנצחו אותי'".
האמא, הספק מתוסכלת ספק משועשעת מההתנהגות הילדית של אב המשפחה, תיארה את תקופת החרם של הילד הגדול: "הייתה תקופה שהוא לא רצה לשחק איתו ואז הם חזרו לשחק, גם בידיעה שהוא יפסיד".
"את מבעבעת מבפנים - אבל לא תשני את בעלך"
דליות הסבירה שיש לכל אדם צורך נפשי לצבור לעצמו הצלחה. ניכר כי האבא לא מבין את זה ועושה להם סוג של 'טירונות' מולו. הוא רוצה שהם יהיו מולו שווה בין שווים, אבל הם לא בגילו. צריך לזכור את זה. אפשר להתרשם עד מאוד מהילד, שלמרות הנסיבות הוא לקח לעצמו זמן להתאוששות וחזר אל הזירה, התנהגותו, לפי דליות, מעידה על בריאות נפשית. "הילד מספיק תחרותי ומספיק חכם כדי לחזור ולשחק מול האבא. 'עכשיו אני מוכן לשחק ואולי גם להפסיד'. זאת גישה שאפשר להעריך אותה".
מיכל הבינה את הפסיכולוגיה שמאחורי המהלך ואמרה שמדובר בילד שלא רוצה שיזרקו את החולשות שלו כל הזמן. "הוא יודע שיפסיד לאבא שלו ולכן נמנע ממשחק לא הוגן", אמרה, "הרי הילד יודע שהוא ינוצח, ומבין שיש לאבא שלו פור של כמה וכמה שנים עליו, אז הוא נמנע. זו לאו דווקא פעולה שאין בה היגיון, להיפך. מדובר בהימנעות חכמה, כי בזמן הזה הילד המשיך לשחק ולהשתכלל - אבל לא מול האבא".
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? דליות הציעה לאם למצוא לעצמה 2 דרכי פעולה חלופיות: אפשר לנקוט בפעילות של הסחות דעת: "לכי לטייל עם הכלב או עשי בינג' של סדרה שאת אוהבת". אפשרות אחרת היא להחליט שהיא דווקא כן רוצה להתערב: "שחקי איתם טאקי ותפסידי להם – הם יקבלו דרכך תחושה של איזון נפשי. תני להם רף אפשרי לניצחון, ותהיה להם תחושה של 'בכל זאת אני יכול'".
עריכה: מעיין פופלבסקי
