סרינה ויליאמס, עדיף שלא תצפי בשידור החוזר
דני דבורין צפה בגמר וימבלדון, שבו טיילה סימונה האלפ לזכייה היסטורית
סימונה האלפ הייתה אתמול לפנות ערב (ש') גדולה על סרינה ויליאמס. היא גברה עליה בשתי מערכות, 2:6 2:6, וזכתה לראשונה באליפות וימבלדון, אליפות הנחשבת לחשובה מכל אחת אחרת בעולם הטניס - הן לגברים והן לנשים.
זכתה, ובצדק. האלפ // צילום: Shaun Botterill/Getty Images
התוצאה, כמובן, מדברת בעד עצמה, ומציירת נאמנה את מה שהתרחש במשחק. האלפ עשתה את שלה בגדול. אולם, כאשר אני מחמיא לה על יכולתה ועל הצלחתה (ואין ספק שמגיע לה), אי אפשר שלא לקבוע שיריבתה בגמר התגלתה הפעם בשיא חולשתה. אולי אנשי הטניס לא יאמרו זאת בגלוי, ואולם כאשר צפיתי במשחק, התאכזבתי קשות. התקשיתי להבין מה קורה לוויליאמס. ממש לא הכרתי אותה. למעשה היא שיחקה בדקות רבות על רדיוס מינימלי, שגתה פעמים רבות, חסרה אנרגיה ונעה בכבדות. לא הייתי מציע לה לראות את שידור המשחק בטלויזיה, משום שהיא לא תאמין למראה עיניה.
ההתמודדות עצמה הייתה ברובה משעממת, נטולת מתח ואיכותה חלשה עד מקסימום בינונית. במהלכה חשבתי, ולא בכדי, על מי שהיו ענקיות הטניס, מרטינה נאוורטילובה, שטפי גרף, וגם על סרינה עצמה בימיה הגדולים, שכן הציפיות מגמר ווימבלדון הן תמיד למשחק סופר־משובח, נשכני, ובעיקר שיהיה דו־צדדי.
אם בכושר הזה הגיעה ויליאמס עד למשחק הגמר - אזי המסקנה המתבקשת היא, שטניס הנשים מצוי בנסיגה. בינתיים זו האמת, ושלא יספרו לכם אחרת.
