"אשפזו את הבת שלי בגהה אחרי שעשו עליה חרם"
אם לילדה בת 14 שעברה חרם חברתי קשה סיפרה בכאב רב על הקשיים, ואמרה: "אני מאשימה את משרד החינוך"
מיכל, אם לילדה בת 14.5 שסבלה כמה שנים מחרם חברתי וענת, שבתה הפסיקה להגיע לבית הספר בעקבות חרם חברתי, שיתפו את סיון כהן בשעבר על בנותיהן בבית הספר וקראו להציב את הנושא בראש סדר העדיפויות של משרד החינוך.
מיכל: "בתי היום בגיל 14.5. בגיל 11 היא עברה לבית ספר חדש בעקבות מעבר דירה, שם היא נתקלה בחרם חברתי ונידוי חברתי גדול. בבית הספר הקודם היא הייתה מובילה חברתית, שרה במקהלה ושותפה במועצת תלמידים. כשעברנו לבית הספר החדש כנראה שכמה בנות מחליטות להחרים אותה. אולי זה היה מקנאה. במשך שלוש שנים הילדה נותרה בדיכאון עמוק עם מחשבות אובדניות. היא עלתה 20 קילו במשקל והגיעה לשנאה עצמית. הכל בגלל חרם ונידוי חברתי. לא הזמינו אותה למסיבות ובמקביל היו מעלים באינסטגרם תמונות של החברים במפגש חברתי בלעדיה".
מישהו ליווה אתכם בבית הספר בנושא?
מיכל: "ערכנו המון ישיבות עם הפסיכולוגית והיועצת אך אף אחד לא באמת עשה שום דבר. לא לקחו את הבנות לשיחה. אפילו פניתי לאימהות שדיברו עם אותן בנות אך זה רק גרם למצב יותר גרוע. הן חסמו אותה והתנהגו גרוע. אני לא חושבת שזה היה קורה אם אותה אמא הייתה מגיעה עם אותה הילדה, מתנצלת ומקיימת איזשהו דיון על מה שקורה".
את מספרת לאמא שבת שלך רוצה להתאבד בגלל הבת שלה. זה לא מחלחל אליה?
מיכל: "אותה האמא דווקא דיברה עם הבת שלה וסיפרה שכעסה עליה נורא. קשה לי לומר שקרה משהו טוב אחרי זה. כל שעניין אותי הוא לטפל בבת שלי. היא הייתה בדיכאון ולא יכלה לחזור לבית הספר. רק עכשיו, בכיתה ט' היא שבה למסגרת רגילה אחרי שעברה טיפול במחלקה ו' בגהה. רק בזכות הטיפול הצליחו להוציא אותה ממצבה העגום. הילדה הייתה חותכת את עצמה בידיים ונותרה בהשגחה מלאה במשך שלוש שנים. זו ילדה שהנפש והנשמה שלה התרסקו משנאה וקנאה של אחרים כלפיה".
ענת: "לשמחתי לא הגעתי עם הבת שלי למימדים שמספר מיכל. רחוק מזה. אך גם אצלנו זה היה קשה. עברנו שנה של סיוט שהשיא שלה היה כשהבת שלי הייתה מתארגנת בבוקר לבית הספר, לוקחת בגדים, סנדוויצ'ים וילקוט אך לא הולכת אליו. היא הייתה עושה הצגה בבוקר ומעבירה את הזמן במקומות אחרים עד סיום הלימודים".
כמה זמן לא ידעת שהילדה לא נמצאת בבית הספר בגלל חרם חברתי?
ענת: "זה נמשך כמה ימים עד אשר גיליתי זאת בשיחה אקראית עם אחת המורות. השקר הזה הוא שעזר להתמודד. אנשים נוהגים לקשר חרם להתעללות אקטיבית בה צוחקים על הילד ומרביצים לו. זו לא המהות של חרם. חרם יוצרת את ההרגשה שהילד הוא שקוף. כשבתי לא הגיעה כמה ימים לבית הספר ואף אחד מהתלמידים או המורים לא התקשר לשאול לשלומה".
איפה היו המורים וצוות החינוך?
ענת: "אני לא מנסה לחפש אשמים. אני מנסה לחפש פתרונות ולהחלים מהמצב הזה. ילד שיש עליו חרם מסתובב בהפסקות ללא אפשרות לדבר עם אף אחד. הוא מסתובב בהפסקות ומרגיש שקוף. המקום לידו באוטובוס נותר ריק. הוא לא מגיע למסיבות הכיתתיות כי הוא יודע שלא יבחרו בו למשחקי החברה. אם בית הספר היה מנסה לצוות לילדים המוחרמים נשמה טובה שתסכים ללוות אותם ולשבת לידם תחושת הבדידות הייתה נפתרת ומאפשרת להם להתמודד אל מול הדבר הזה".
מיכל, הרגשת שמישהו בצוות החינוכי בבית הספר מנסה לטפל במקרה של בתך?
מיכל: "ממש לא אני יכולה לשתף שכשפניתי ליועצת ולמחנכת וביקשתי עזרה ושיפגשו אותו חמש דקות בבוקר נתקלתי בסירוב. כשבתי נשארה בבית לא טרחו להתקשר אליה ולשאול לשלומה. אני מפנה אצבע מאשימה למשרד החינוך. המורים הם הכלי, הם זקוקים להכוונה להתמודדות מול הדברים האלה. אני חושבת שהיום לא משקיעים בנושא הזה. יותר חשוב להם ללמד היסטוריה ותנ"ך".
עריכה: איתמר זיגלמן
