ההצגה אינה חייבת להימשך
דני דבורין על הבוז שקיבל דג'וקוביץ, שפרש בגלל פציעה, במהלך משחקו באליפות הטניס של ארצות הברית
היתרון הגדול ביותר ממנו נהנה טניסאי נעוץ בכך שהוא זה שפותח במשחק וגם מסיים אותו. אין כמובן שחקן מילואים שיכול להחליפו. הוא מתחיל במשחק וגם אם מפסיד בו על האפס בכל שלוש המערכות, יישאר השחקן במגרש עד הכדור האחרון.
אני מדבר על כך בהקשר להפסד שספג נובאק דג'וקוביץ לסטן ווארוורינקה באליפות הטניס הפתוחה של ארצות הברית. דג'וקוביץ פרש במהלך המשחק בטענת פציעה, ובתגובה ספג בוז אדיר מהצופים שבאו לחזור במופע.
ניתן להבין את אכזבת הקהל ששילם ממיטב כספו - ואולם בה במידה כל אחד מהצופים, בהגיעו למשחק טניס, לוקח על עצמו סיכון ידוע מראש. כי פציעות הן חלק מדברים הקורים בטניס, כמו גם בענפי ספורט אחרים.
כך גם באיגרוף, ולדוגמא: הקרב על התואר העולמי במשקל כבד יכול להימשך למשל 10 או 12 סיבובים, והקהל יקבל תמורה מלאה על הכרטיס שרכש. אלא שקרב כזה יכול גם להסתיים כבר בסיבוב הראשון או השני בגלל נוק-אאוט מוקדם.
אמנם בטניס אין את מהלומת הנוק-אאוט, אבל האם אנחנו כצופים דורשים משחקן פצוע להישאר על המגרש בכל מחיר, עד הכדור האחרון? ובכלל, איזו צורה תהיה אז למשחק?
בחודש שעבר נאלצה גם סרינה ויליאמס לנטוש לאחר 19 דקות, בגלל פציעה, את גמר טורניר טורונטו מול ביאנקה אנדרסקו. לכל טניסאי יש את הכבוד שלו - והוא החובה להראות את המקסימום שבו. ואם הדבר בלתי אפשרי, בגלל פציעה, מותר לרדת מהמגרש, בין אם הדבר מוצא חן, או לא מוצא חן, בעיני המתבונן.
