נבחרת החלומות? ארה"ב ביישה את הפירמה
נבחרת הכדורסל האמריקנית הפסידה לצרפת, ולדני דבורין לא נותר אלא להיזכר ב'דרים־טים' של מייקל ג'ורדן ולארי בירד
מאז אתמול תופס ניצחון נבחרת הכדורסל של צרפת על ארצות הברית 79:89 מקום של כבוד בתקשורת הספורט. מצד אחד בצדק, ומאידך זהו למען האמת, הפסד שאינו בגדר סנסציה.
הוא לא סנסציה משום שנבחרת ארצות הברית הגיעה למשחקי גביע העולם בהרכב הרחוק מלהיות הטוב ביותר שביכולתה להציע.
לכן, הנבחרת שהפסידה לצרפת בשלב רבע הגמר, אינה נבחרת חלומות, ולמעשה היא ביישה את הפירמה. האם מישהו יכול לתאר לעצמו שנבחרת כדורגל כלשהי תגיע למשחקי גביע העולם, כאשר גדולי שחקניה נשארים בבית? ודאי שלא. זה אפילו לא נשמע כמתיחה מוצלחת של אחד באפריל.
אבל פעם זה היה אחרת. ב־1992, לקראת המשחקים האולימפיים שנערכו בברצלונה, העמידה מולדת הכדורסל את הנבחרת החזקה בהיסטוריה. את ה'דרים־טים'. לפני כן, ועד היום, לא עלתה לפרקט נבחרת, או קבוצה, הקרובה אליה ביכולתה. עם מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, לארי בירד, פט יואינג, דיויד רובינסון, מג'יק ג'ונסון, ג'ון סטוקטון, קרל מלון וצ'רלס בארקלי היא הביסה את כל יריבותיה, כולל בחצי הגמר את ליטא, שספגה ממנה הפרש של 51 נקודות. בגמר היא הביסה את נבחרת קרואטיה בהפרש בן 32 נקודות.
הייתי שם, ועד כמה שזכור לי, מאמנה צ'אק דיילי לא לקח אפילו פסק זמן אחד, בשמונת המשחקים שקיימה ארצות הברית, בדרכה לזהב. החוויה הייתה בלתי נשכחת.
קצת קשה להבטיח שלעולם לא תהיה עוד נבחרת כה מעולה, אבל דבר אחד כן ברור: הנבחרת של 2019 היא ממש, אבל ממש - לא באותה ליגה.
