רוני לוי אינו זקוק לגיבוי
המפלה האחרונה (4:0) אותה נחלה בית"ר ירושלים בליגת העל, מוכיחה לדני דבורין שהקבוצה עדיין מחפשת את עצמה • הטור של דבורין
הסיפור הגדול של השבוע האחרון שייך לבית"ר ירושלים. ארבעה ימים בלבד לאחר שהרגישה שהכל מסתדר לה, באה הנפילה הגדולה. היא מלמדת על כך שהניצחון הגדול של 0:2 על מכבי תל אביב בגמר גביע הטוטו, עדיין לא בישר על שינוי גדול. ועם זאת אולי הכי חשוב להפנים שהמפלה בליגה, בהפסד הביתי של 4:0, לאותה מכבי, גם היא אינה סוף העולם.
מה שקרה לקבוצה יצר בשני המשחקים האלה מול האלופה באז ענק, שתחילתו וסופו מאפיינים את חוסר הסבלנות ואת הגישה הבלתי מקצוענית בכדורגל הישראלי. במילים אחרות: או סקנדל או פסטיבל.
כי לא ייתכן שיום אחד מאמן בית"ר, רוני לוי, מוכתר על ידי יוסי בניון כמאמן הישראלי הטוב שבשטח, ושבאותו סוף שבוע כבר נקרא בתיקשורת שמעמדו של רוני לוי נותר איתן. מבחינתי הדבר חייב להיות מובן מאליו. העובדה שכביכול צריך לגבות את המאמן, כשלעצמה מזכירה לי תופעות מוכרות, לפיהן דווקא מאמן המקבל גיבוי, חייב בדרך כלל לחוש בסכנה. אני אמנם מקווה שרוני לוי אינו חושש למעמדו, שכן מאמנים גדולים ממנו חוו הפסדים גבוהים ברמה של תבוסות. מעבר לכך איני שופט אותו רק על פי הפסד הליגה האחרון, ממש כפי שלא חשבתי להכתירו לפפ גווארדיולה הישראלי, כאשר זכה בגביע הטוטו.
הדבר המרכזי שעליו לעשות מידית הוא להפסיק את טילטולי העליות והירידות אותם עוברת קבוצת המנורה בשבועיים האחרונים. בטוח שהוא יודע זאת, ואף יש לו סגל שחקנים המסוגל להרבה יותר ממה שהשיג עד כה במשחקי ליגת העל.
