למה לא התרגשתי מצ'לסי?
החל מהדקה ה-69 נותרה אייאקס ב-9 שחקנים, דבורין קובע: מאותו רגע איבד המשחק מערכו הספורטיבי
משחק הכדורגל הכי מדובר של השבוע היה התיקו 4:4 בין צ'לסי לאייאקס, במסגרת ליגת האלופות. היה בו מהפך של ממש, שכן אייאקס כבר הובילה בתוצאה 1:4. הדרמה האמיתית החלה מהדקה ה-69, כאשר אייאקס נותרה ב-9 שחקנים.
מבלי להיכנס לעצם הרחקתם של 2 משחקניה, חשתי בכך שהמשחק איבד מיידית מערכו הספורטיבי. קשה מאוד להחזיק מעמד עם 8 שחקני שדה הנאבקים ב-10 שחקני השדה של צ'לסי. לכן בסיכומו של דבר, ההישג האמיתי בתוצאת התיקו, הוא דווקא של הקבוצה מהולנד. לא של צ'לסי.
למען האמת, צ'לסי איבדה הזדמנות פז לנצח. עבורה התיקו לא מחמאה גדולה. אולי בעניין זה דעתי שונה לגמרי מדעתם של אחרים, אבל קשה מאוד להנות ממשחק שבו מה שקבעה את התוצאה הסופית היא העדיפות המספרית. כל מי שהתפעל מהצלחתה של צ'לסי להשוות, התעלם מהנתון שעשה את ההבדל.
ומכאן לעניין אחר. הפועל תל-אביב החליטה השבוע שטובים השניים מן האחד: במקומו של ניסו אביטן שפוטר, הגיעו משה סיני וניר קלינגר, כדי לשנות דברים מקצה לקצה.
בכדורגל אין קיצורי דרך, אבל לעיתים רוח חדשה, שמביא צוות חדש, עשוייה לשאת בכנפייה מוראל חיובי. חשיבותו בהפועל תל-אביב היא עצומה, מפני שימים רבים מצויה הקבוצה בדיכדוך. אולי עד כדי חוסר אמונה שביכולתה להצליח.
העונה, היא לא תזכה באליפות, ועם זאת עדיין יש לה על מה לשחק, והכוונה בעיקר, לשחק על הכבוד. זו משימתם הראשונה של סיני וקלינגר הוותיקים.
