"הילדים רוצים תשובות? לא בטוח שיש כאלה"
ענת סיפרה בעצב על התחושות הקשות בעקבות ההסלמה, והבינה לרגע את החיים בצל הסכנה: "הילדים משלמים את המחיר על אוזלת ידם של הממשלות שלנו"
הבוקר יכולתי להבין בפעם הראשונה קצת יותר טוב את תושבי הדרום, התושבים היקרים האלה שסופגים קסאמים, רקטות וטילים כבר 18 שנים.
המחשבה של האם אספיק להתקלח לפני שנשמע אזעקה, לפני שנחכה במתח היסטרי ל"בום", ומתי כבר אפשר לצאת מהמרחב המוגן, כל המחשבות הרעות האלה, שמשבשות לנו את החיים! אנחנו סופגים את זה בקצה, אבל תושבי הדרום חיים עם הפחדים האלה כאמור כבר שנים. הילדים שנולדו לפני 18 שנה מתגייסים עכשיו. את החוסן שלהם הם רכשו תוך כדי החיים עצמם.
אגב, רכזי הביטחון באזור ישובי העוטף בסכסוך על תנאי שכרם כבר כמה חודשים, וממשיכים לעבוד.
המטפלים היקרים של מרכזי החוסן בשדרות לא מתוגמלים באופן מלא כבר כמעט שנה, וממשיכים לעבוד.
איך נסביר לילד בן שנתיים, שהיום הגן סגור? איך נפגין מול ילד בן שנתיים חוסן ושפיות זמנית?
הילדים משלמים את המחיר על אוזלת היד של הממשלות שלנו. יש ילדים כאן, ויש ילדים גם מעבר לגבול.
הילדים רוצים תשובות? לא בטוח שיש כאלה.
