המאזינה סיפרה על החבר ששכלה במלחמת יום הכיפורים, וטענה כי באותם זמנים לא ייחסו לה, כחברה, מספיק מקום, ובגלל זה היה לה קשה עוד יותר.
בהמשך גילתה: "גאוותי הייתה שלפני כשנתיים, בתי, שהיא בתפקיד מאוד בכיר בפיקוד העורף, עמדה לצדי ביום הזיכרון, והיא הייתה אחראית על כל האירוע בקריית שאול. התפוצצתי מגאווה".