פופ וסלסולים
חוקר המוזיקה דודי פטימר חוזר לרגע שבו הפופ חדר למוזיקה המזרחית ונוצר הז'אנר 'פופ ים תיכוני' • בלעדי לדיגיטל של 103fm
בימים בהם עומר אדם, עדן בן זקן, איתי לוי ונסרין נחשבים לכוכבי הזמר במחוזותינו, מיטשטש הקו בין מוזיקה ים תיכונית לבין מוזיקת פופ, בין ההגדרה הסטריאוטיפית של זמר ים תיכוני להגדרה הסטריאוטיפית של זמר 'ישראלי', ונשאלת השאלה - האם זמר מסלסל ששר שיר פופ טהור הוא זמר ים תיכוני?
בימינו, הז'אנר הפופולרי נושא את השם 'פופ ים תיכוני' ובפודקאסט הנוכחי של 'מילים ולחן' ניסה חוקר המוזיקה דודי פטימר לבחון מתי ואיך נולד המונח הנורמטיבי הזה, כיצד הוא השפיע על סצנת המוזיקה המקומית ומי הם חלוציו ושגריריו הבולטים, אז והיום.
השינוי הראשוני בחדירת הפופ למוזיקה הים תיכונית חל בסוף שנות ה־50 כשחלוץ הזמר המזרחי, פלפל אל־מסרי ('הכול בתשלומים') שילב לראשונה טקסט פופ ורוקנרול (או מה שכונה בפיפטיז – 'ריקודים סלוניים') בתור שיר ים תיכוני שנשא את השם 'אשתי רוצה ללמוד הכול'.
בשנות ה-60, עם פריצתו של כוכב הזמר היווני בישראל, אריס סאן, ללב המיינסטרים, נוצרה מעין לגיטימציה לזמרים ים תיכוניים לשלב מוזיקת פופ במוזיקה שלהם, כשסאן הקליט בסוף העשור את שירו "בום פם" שהפתיח שלו נלקח מ-What’d I Say הרוקי של ריי צ'ארלס ואמצעו נלקח מ"אינתה עומרי" של אום כולת'ום, זאת לצד שילוב של נגינת מוזיקה יוונית בגיטרה חשמלית, מה שהיה ייחודי ופורץ דרך לסאן.
בשנות ה-60 וה-70 היו לא מעט אקספרמנטים של זמרים ששרו שירי עם תימניים בעיבודים פופיים ורוקיים, כמו למשל ציפי שביט שחברה ללהקת הקצב "האריות" בביצוע לשיר העם התימני "דרור יקרא" (מתוך הסרט "השכונה שלנו") ולהקת חיל התותחנים ביצעה את אותו השיר בגרסת רוק בעיבודו של בני נגרי.
בהמשך יגאל בשן הקליט באמצע שנות ה-70 את אלבומו המכונן – "צבעים" שמהל גרוב ודיסקו לתוך השירים התימניים הידועים ובהמשך העשור צמד צפרי (מרים וישעיהו צפרי) הקליטו את האלבום "תבלינים" ששילב בין רוקנרול פרי נגינתו של גרי אקשטיין למוזיקה מסולסלת.
יש לציין כי גם בפן האינסטרומנטלי נעשו ניסיונות כאלה, כמו הנעימה "התמנון האיטר" במסגרתה חברה להקת "כוורת" לתזמורת רשות השידור בערבית בניצוחו של זוזו מוסא ו"נעימת פופ" שהלחין מרקו בכר ללהקת "צלילי העוד". נעימות אלו מיזגו בין פופ למוזיקה מזרחית אסלית ומקורית.
במקביל לכל אלה, היו גם ניסיונות שנתפסו יותר "אוונגרדים" (באותן שנים, לפחות) לשלב בין ג'אז למוזיקה מזרחית אתנית, כמו שעשו ההרכבים "סדנת הג'אז" (אלברט פיאמנטה, דני גוטפריד, אהרל'ה קמינסקי וחברים) ו"פינג'אז".
בשנת 1982, עם זכייתו של זוהר ארגוב במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי – "דרור למנצח שיר מזמור" עם השיר "הפרח בגני" שכלל עיבוד חצוצרות מערבי ו"מטאדורי" של ננסי ברנדס לקולו המסולסל של ארגוב, החלו בזה אחר זה שלל הזמרים והזמרות המזרחיים לשלב את עיבודי הפופ והרוק במקצבים המזרחיים שהיו אופייניים להם.
כמו כן, לאורך סוף שנות ה-80 ושנות ה-90 היו לא מעט ניסיונות של אמני רוק ופופ לשלב בעצמם ניסיונות מוזיקליים מעורבים: להקת "אתניקס" חברה לזהבה בן ל"קטורנה מסאלה", דנה אינטרנשיונל חברה לעופר ניסים ל"סעידה" ומוג'דה חברה למיקי גבריאלוב במספר שירים.
השיא אירע באמצע שנות ה-90 כשלהקת טיפקס חברה לשרית חדד, אז בתחילת פריצתה הגדולה ולהקת אתניקס חברה לאייל גולן, אז בתחילת פריצתו. קולות מהפכניים אלו היוו את חדירת הפופ למוזיקה הים תיכונית בצורה החזקה ביותר עד אז, מה שפתח צוהר לזמרים נוספים כמו ליאור נרקיס, דודו אהרון, משה פרץ, קובי פרץ, מושיק עפיה ואסאלה לפרוץ כזמרי פופ ים תיכוניים (בעוד שדגילתם לפני כן בז'אנר הים תיכוני לבד לא הקנתה להם את הפרסום הרצוי).
כיום, הפופ הים תיכוני הפך להיות חלק אינטגרלי מתעשיית המוזיקה המקומית כשלאחרונה טרנד ה"רגאטון" הפך שגור בפי הזמרים הים תיכוניים.
בפודקאסט מספר פטימר כיצד התהליך הזה קרה, מה היו השירים המכוננים שתרמו להחדרת הפופ למוזיקה הים תיכונית וכמה סיפורים וקוריוזים לא ידועים מאחורי השירים.
הפודקאסט "מילים ולחן" לוקח אותנו למסע בעקבות התופעות, הסיפורים, השירים והאמנים שעיצבו את הפסקול הישראלי לאורך שנותיו. דודי פטימר הוא עיתונאי וחוקר מוזיקה, יוזם פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית דודיפדיה.
לכל הפרקים של הפודקאסט לחצו כאן
