הגוזלים שלי (לא) עזבו את הקן
ד"ר עלי כ"ץ, שכתב את הספר 'הקן שאינו מתרוקן', דיבר על המציאות המשפחתית בעולם המערבי • "קיווינו שעול גידול הילדים ירד מצווארינו, וזה לא קרה"
ורדה רזיאל ז'קונט שוחחה עם הפסיכולוג הקליני ד"ר עלי כ"ץ, שכתב את הספר 'הקן שאינו מתרוקן', עם כותרת המשנה 'שיחות ותובנות על כל מה שלא העזתם לדבר עליו בין סבתות וסבים לבין הורים ונכדים'. ד"ר כ"ץ התייחס למצב שבו ההורים של היום נשארים תלויים בסבים ובסבתות, וטען שהדבר נכון עבור כל העולם המערבי.
למה התכוון כ"ץ? "קיווינו שהעול של גידול ילדים יירד מצווארינו, וגם אצלי, שום דבר מזה לא קרה". הוא הודה כי היה לו הרבה יותר קל בתור אבא מאשר בתור סבא, ושיתף שאת כל ספריו הוא כותב קודם כל מהמקום האישי שלו: "מאוד קשה להסתכל על שלושת ילדיי ולתת להם את ההרגשה האמיתית שאני חושב שהם הצליחו מאוד בחיים, שכשאני הולך לישון אני לא תמיד מרגיש כך". הוא הסביר שכשהילדים שלנו קטנים, אנחנו שמים עליהם את כל הפנטזיות שלנו, ואילו כשהם גדלים אנחנו מגלים את הבינוניות שלהם, בדיוק כמו אצלנו.
ד"ר כ"ץ הפתיע במסקנה שדווקא הילדים שמקבלים עזרה מההורים, פחות מרוצים.
בהמשך שיתפו ורדה וכ"ץ בסיפורים אישיים המעידים על כפיות הטובה של הנכדים. ורדה: "הילדים והנכדים שלנו פשוט לא סופרים אותנו"; ד"ר כ"ץ: "והם לא מבינים כמה זה מעליב". ואף שיתפו בתחושת הבדידות החזקה והמוזרה שהם חשים לעתים בחברת ילדיהם ונכדיהם: "פתאום אנחנו יושבים בבית מול ילדי ונכדיי ואנחנו מרגישים זרים. וזאת תחושה די קשה".
ד"ר כ"ץ הסביר מדוע הוא משלב בספרו הרבה הומור: "אני מאוד מאמין בהומור. זו דרך נפלאה לפתוח את ליבם של הקוראים וגם של מטופלים".
אנחנו מתים כפי שאנחנו חיים ואם נדע לחיות נכון
