משך כל מהלך המחצית הראשונה של המשחק אמש (ב') בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע, לא בעטה באר שבע אפילו כדור אחד לעבר שער הצהובים. היא כאילו שכחה שבכדורגל השער הוא המטרה, ולא מסירות לאחור ולרוחב. את 45 הדקות האלה היא סיימה, לכ,ן בפיגור של 1:0.
אבל כידוע, למשחק הכדורגל חוקים משלו. בדקה ה־70 עלה ברגליו של שחקן הפועל, ז'וסואה, לבעוט כדור ראשון למסגרת, והכדור הזה הכניע את רשת מכבי, והספיק לשיוויון. אולי תוצאת התיקו, 1:1, בין שתי הקבוצות לא שיקפה את מהלכו של המשחק, אבל מכבי יכולה לבוא בטענות אך ורק לעצמה.
יותר מזאת: האלופה, שהיא אף האלופה שבדרך, רחוקה מלשכנע. עם זאת אני נאמן למימרה שלפיה הטבלה אינה משקרת. למעשה היא הראי השופט נכונה את פערי האיכות שבין הראשונה בטבלה, לבין כל האחרות. לפיכך התיקו הוא בבחינת הישג לא מבוטל לבאר שבע, שמרגע השגת שער השיוויון, נראתה לפתע טוב בהרבה מיכולתה משך 70 הדקות הראשונות.
בליגה שלנו אין כל חדש. ואם להתאמץ לחפש אותו בנרות, נסתפק בעובדה שמכבי תל-אביב לא הצליחה אמש לשמור על רשת נקייה.
אשר לקבוצה מבירת הנגב, היא נשפטת מעט בחומרה, בהשוואה לקבוצה שהייתה לה זה לא מכבר. והסיבה פשוטה: הזיכרון עדיין טרי מהתקופה שבה שיחקו בשורותיה ג'ון אוגו, מאור מליקסון, טוני וואקמה, מאור בוזגלו ואליניב ברדה.
לא סתם היא הייתה אז בשיא כוחה ויכולתה. צוות שחקנים כזה אין היום, לא רק בבירת הנגב, אלא בכל הליגה.