"החרטא של השר מעידה על הניתוק של הממשלה"
קרין דביר, עובדת סוציאלית, הגיבה לדבריו של השר, ושיתפה בכאב על המצב של המטופלים שלה: "אנשים לא אוכלים כדי שיהיה לילדים מה לאכול, הם בחרדה"
מחר (ב') עתידים לשבות כ-20,000 עובדות ועובדים סוציאליים ברחבי הארץ, בדרישה כלפי הממשלה שתכין עבורם ועבור מטופליהם תוכנית חירום חברתית בעקבות הקורונה, ושתפעל להעלאת שכרם. לצד המצב הלא פשוט ממילא, אמירתו השנויה במחלוקת של השר צחי הנגבי ביום שישי האחרון הצליחה גם היא להסעיר את הרוחות, כשהגיב למצוקה הכלכלית בראיון ל'אופירה וברקוביץ'' ב'קשת 12' באומרו: "השטויות האלה שלאנשים אין מה לאכול, זה חרטא".
הנגבי הוא רק סימפטום של מדיניות בה לא רואים את החלשים
העובדת הסוציאלית קרין דביר שוחחה עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103fm והגיב בראשית לדבריה לדבריו הקשים של הנגבי: "צחי הוא רק סימפטום, הוא הסנונית הראשונה לכל אלה ששותקים וחושבים שאין עוני. הקורונה הביאה את החצר האחורית לקדמת הבמה, ולצערי זה שהוא בא ואמר בפריים טיים שזאת חרטא, מעיד על מדיניות של שנים בה לא רואים את החוליה החלשה בחברה".
על העוני הקשה בו חיים רבים בימים אלה, סיפרה: "אני לא נביאה, אבל אני יכולה להגיד שכשאדם פועל מתוך לחץ, פחד, או היסטריה, ההחלטות שלו לא נכונות. אני רואה מטופלים שבמשך 10 שנים עבדתי איתם על טיפול בתקשורת, ואני כבר כמה ימים חושבת שמחר אני יוצאת לשביתה ולא אהיה שם, ולא יהיה מי שאמור להיות בחזית כדי להחזיק את זה והדברים האלה יקרו. אנשים רעבים".
בהמשך דבריה, סיפרה על ההתדרדרות הכלכלית האדירה של מטופליה, והצטרפותם של מטופלים חדשים למעגל העוני: "דיברתי עם אנשים שאין להם אוכל לתת לילדים שלהם כי הילדים בבית והם מפוטרים ובחרדה עצומה. חלקם לא אוכלים כדי שיהיה אוכל לילדים, חלקם הולכים לבתי תמחוי והרבה מטופלים שלא היו באגף לפני כן הגיעו, משפחות רגילות ונורמטיביות. האחים הגדולים לא מספרים להוריהם שאינם אוכלים כדי שלאחים קטנים יהיה, וזה עצוב מאוד ומכעיס. הגיע הזמן שתהיה פה התעוררות גדולה אצל נבחרי הציבור שלנו, להבין שזה אמנם לא יפה להסתכל בחצר האחורית של הארץ שלהם, אך החצר האחורית הזאת היא כבר בקדמת הבמה, אנו לא יכולים להמשיך לשים את היד על הסכר ולשמור על המים מלזרום".
האם אנו קרובים למעשי אלימות ושוד ברחובות רק מהחשש שייגמר הכסף לאוכל? דביר קראה בעצב: "יש כבר אלימות, אני מאוד מקווה לא נגיע לביזה כי לי יש עדיין תקווה ששר האוצר ורה"מ יבינו שממחר הכל רק על הכתפיים שלהם. אותי זה מצב שמאוד מלחיץ ומדאיג, אבל אני מקווה שהם יבינו שהם חייבים לקחת אחריות ולהתחיל למנף את התקציבים למקומות שבאמת צריך אותם. יש כאן חלק גדול מאוד בעם שחייב עזרה. צריך להסתכל על כל החברות המוחלשות ולנסות לפתור את הדברים, ולא לעסוק בשיפוץ אתה הבריכה בקיסריה. זה מאבק עבור החברה שלנו כי אנחנו לא יכולות יותר להחזיק את זה".
בסוף דבריה, שיתפה קרין במחירים הנפשיים אותם היא נאלצת לשלם על עבודתה מול המשפחות שחרב עליהם עולמם בן רגע: "להתעסק עם סבל זה לא קל, וכך גם להחזיק את הקושי של האנשים האלה. יש רגעים של חרדה ושל חוסר אמון מאוד גדול במדינה שלי. הגעתי למצב בו אני צריכה ללכת נגד הרפלקס הטבעי שלי של לעזור, ולשבות, זה מצב מאוד קשה. המטופלים שלי יקרים שלי, אני עוגן בחיים שלהם ואני כרגע מוציאה את עצמי משם, זה מפחיד כי אני לא יודעת אם מי שצריך להיכנס מתחת לאלונקה ייכנס לשם. בעיקר מפחיד, אך מדרבן להשמיע את הזעקה שלנו ולהמשיך להשמיע את הקול שלהם כדי שאולי מישהו במגדל השן עם צחי וחבריו יפנה את תשומת הלב שלו למקומות אחרים".
עריכה: מיכל קדוש
