מאמני הכדורסל הזרים מבוקשים בישראל
דני דבורין מזכיר לנו שעולם הספורט פתח מזמן את שעריו בפני מאמנים ושחקנים בכל הענפים
בסוף השבוע קראתי את התחזית הקודרת, המתייחסת לעתידם של מאמני כדורסל צעירים - אלה הרואים לנגד עיניהם כיצד מאמנים זרים מובילים את הקבוצות הבכירות בישראל.
קל להזדהות עם הביקורת, אולם אין להתעלם מהשינויים הרבים שהתחוללו ביותר מ־30 השנים האחרונות, בכל עולם הספורט, ולא רק בכדורסל.
ב־1995, בעקבות עתירתו של מרק בוסמן, ניתן פסק דין שקבע ששחקני כדורגל רשאים לעזוב בתום החוזה את קבוצותיהם ללא תמורה, וכן בוטלו ההגבלות שמנעו את שיתופם של שחקנים לא מקומיים. התוצאה הייתה בלתי־נמנעת: החלה תופעה של ריבוי שחקנים ממדינות האיחוד האירופי בקבוצות שמחוץ לארצן, כולל באנגליה השמרנית.
אט אט התחוללה גם מהפכה של ממש באיוש תפקידי האימון באנגליה. פעם אומנו הקבוצות על ידי מאמנים בריטים, דוגמת ברטי מי, מאט באסבי, בילי רייט, אלף רמזי, דון ריבי, ג'ו מרסר, בראין קלאף, רון אטקינסון, ביל שנקלי, רוני גרינווד, בילי ניקולסון וקני דאלגליש. היום מודרכות הקבוצות הבכירות על ידי מאמנים זרים, ולא במספר מועט: יורגן קלופ בליוורפול, ז'וז'ה מוריניו בטוטנהאם, פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי, מיקל ארטטה בארסנל, וקרלו אנצ'לוטי באוורטון. זה אף המקום להזכיר את הצרפתי ארסן וונגר שאימן את ארסנל הלונדונית משך 22 שנים ברציפות.
גם מאמני כדורסל בכירים מקבלים פעמים רבות לידיהם קבוצות נחשקות. הדוגמא האחרונה לכך היא עודד קטש שלנו, שזכה שלשום בניצחון ראשון כמאמנה החדש של פנאתינייקוס על אריס סלוניקי, במסגרת הליגה היוונית.
כפי ששחקן צעיר, כדורגלן או כדורסלן, נאבק על מקומו בהרכב מול שחקנים זרים הנמצאים בו, זהו גם גורלם של המאמנים. בכדורסל, בכדורגל - ולא רק בהם.
○ ○ ○
ולסיום, ראוי שאזכיר ספורטאי ענק, דני רום (שמילו), כדורגלן מכבי חיפה והנבחרת, שהלך אתמול לעולמו. בשנות ה־60 ראיתיו במשחקים רבים, בהם היה משכמו ומעלה, בזכות מגוון יכולותיו. יהי זכרו ברוך.
