הפוסט טראומה של הצוות הרפואי כבר מעבר לפינה
ענת דוידוב בטור אישי על שחיקת הרופאים: "סוגרים שנה של עבודה סביב השעון, כל משמרת סוחטת אותם עד הטיפה האחרונה, הם נלחמים על החיים של כל חולה"
המחלקות בבתי החולים מפוצצות. תכף סוגרים שנה.
עובדים במשמרות. סביב השעון. כל משמרת ניראית נצח. סוחטת כל אחד ואחת עד הטיפה האחרונה. כזה דבר באמת עוד לא היה. הם מסורים ונלחמים על החיים של כל חולה.
תכף סוגרים שנה. כל אחד רוצה לחיות, וכל חולה תולה תקווה גדולה ברופאים, באחיות ובאחים, בעובדים הסוציאליים, בפסיכולוגים, בכל אחד או אחת שמסתכלים לחולים האלה בעיניים.
תכף סוגרים שנה. חשבתם פעם מי ישמור על הצוותים?
תחשבו על הסיטואציה ההזויה הזאת: לפני שנכנסים למחלקה צריך להתמגן. חליפות מיוחדות, מסיכות, שקף על המסיכה, כפפות, כיסויים לכפות הרגליים. גיהנום. המטופל לא רואה כלום מלבד שני חריצי עיניים, טוב שהשם מופיע לפחות על דש הבגד.
בתי החולים מציעים סיוע נפשי לצוותים, אבל הם בדרך כלל מעדיפים להתמודד לבד.
ועוד לא דיברנו על הרופאים המתמחים, שאצלם משמרת אחת רצופה נמשכת 26 שעות.
תכף סוגרים שנה.
כמו פוסט טראומה. והכי גרוע, שאנחנו לא רואים את הסוף. חיסונים זה הרבה, אבל זה לא הכל. בינתיים, זה רק הולך ומסתבך.
