"הייתי בן 3.5 ואני זוכר כל דקה - הם ירו והרגו את סבתא שלי"
עד לפני עשור, פרופ' מוטי רביד לא שיתף בסיפור הקשה שלו • בשיחה עם ינון ובן שב לרגעי האימה • הבהיר: "עד היום יש לי בעיה לטייל בגרמניה"
פרופ' מוטי רביד, מי שהיה מנהל בית החולים מעייני הישועה, שמר את את סיפורו המצמרר לעצמו ולא חשף את הזוועות שעבר בשואה. לפני כעשור, בחר רביד לשתף את רגעי התופת מילדותו וסיפר כי ברוב המלחמה היה בלמברג, שהיום נקראת לבוב. לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בן כספית וינון מגל שוחחו ב־103fm עמו, ובאוזניהם הוא שיחזר רגעי האימה שהדחיק לאורך חייו.
בפתח השיחה, ציין מגל כי לא ידע שהוא ניצול שואה, ורביד השיב: "רוב האנשים שחייתי בקרבתם לא ידעו עד לשנים האחרונות שהזדהיתי ופתחתי את הפה קצת". על הסיבה לשתיקה ארוכת השנים שלו ושל ניצולים אחרים, אמר כי "יש לזה שתי סיבות, האחת אני חושבת מובנת מאליה. אחת הדרכים להתמודד עם הזיכרונות שהם לא קלים היא להדחיק אותם. אם אתה רוצה באמת להדחיק אתה לא מדבר ומנסה להשכיח את זה גם מעצמך, לפחות ביום יום".
"הסיבה השנייה היא שרוב האנשים שאני מדבר איתם היא שאותם האנשים שניסו לדבר, זכו בארץ בסוף שנות ה־40, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, לכתף קרה ואני אומר את זה בעדינות", הוסיף, "צחקו מהם, בזו להם, 'אתם לא נלחמתם', 'אתם מספרים סיפורים', 'זה דמיון, אין דברים כאלו'. היו אנשים שניסו לדבר והיחס הזה השתיק אותם לחלוטין".
גם רביד עצמו ספג לעג וזלזול מצד התושבים שנכחו בארץ לפני עלייתו. "הייתי בשנה הראשונה שלי בארץ, היינו ברמת השרון במעין חצי מעברה כזו, ידעו שאנחנו פליטים והייתה די הרבה התעללות מצד הצברים של רמת השרון. למדתי עברית כמו מטורף ועבדתי לסלק את המבטא הרוסי פולני שהיה לי. כשעברנו לרעננה אחרי שנה וקצת דיברתי עברית ואף אחד בכיתה שלי לא ידע שאני פליט וככה זה נשאר".
"הייתי קטן אז הכדורים לא פגעו בי"
פרופ' מוטי רביד נולד בביאליסטוק שבפולין וברח עם הוריו בתחילת המלחמה. "בספטמבר 1939, ההורים שלי ברחו מביאליסטוק. הם היו מוכרים שם, הם היו אנשים אקדמיים ועמידים והקומוניסטים שלחו אנשים כאלו לסיביר, אז הם ברחו לדרום פולין שהיום זה אוקראינה. שם, הם מצאו עבודות פשוטות וחיו יחסית בהסתר. הגרמנים פגשו אותנו שם בסוף יוני 1941 וכשהם נכנסו ללבוב הייתי עם סבתא שלי בטיול באזור של צמחייה על יד יער קטן שם", סיפר.
"הייתי בן 3.5 ואני זוכר כל דקה, הם ירו והרגו את סבתא שלי", שחזר רביד בכאב רב, "הייתי קטן אז הכדורים לא פגעו בי ונשארתי לשבת שם עד הלילה ובלילה אמא שלי מצאה אותי. אז התחילה למעשה בשבילי המלחמה. היינו בגטו וברחנו משם, היינו בבריחה ביערות, אחר כך היינו במחנה ריכוז. זה סיפור ארוך שהסתיים כשהרוסים כבשו, אמא שלי ואני חזרנו ללבוב, והרוסים כבשו את לבוב ואז שיחררו אותנו".
עבור רביד, רצח סבתו הינו הזכרון הראשון בחייו, ואותו הוא לא ישכח לעולם. "אני לא זוכר את התקופה קודם. אני לא זוכר בכלל, אני גם לא זוכר לא את הנסיעה, את הנדידה מצפון פולין לדרומה וגם לא את המקום שגרנו בו לפני אותו אירוע. זמן לא רב אחרי זה שלחו אותנו לגטו ומשם אני זוכר פחות או יותר את הכול", שיתף.
"הגרמנים עשו דרך ארוכה מאוד של חינוך מחדש"
בהמשך, התייחס פרופ' רביד לתחושות המתלוות למלחמה הקשה ועקובת הדם באוקראינה: "אני מאוד חצוי. מפני שהגרמנים עשו דרך ארוכה מאוד של חינוך מחדש ושל הטמעה, וגם החינוך המאוד עמוק שבא לתקן, לא לתקן כי אי אפשר לתקן כלום, אבל לבנות חברה אנושית נורמלית שהסיכוי שדברים כאלו יקרו עוד פעם הוא קטן. האוקראינים לא עשו את זה, לא היה ואין גם היום שיח של מה אנחנו עשינו וכו'".
"הפולנים לא היו נחמדים, זה שהיום אנחנו חברים של פולין זה נחמד אבל הם לא היו נחמדים", ציין, והסביר: "חוץ מאירועים די בודדים הפולנים עצמם לא השתתפו ולא הרגו יהודים, הם הסגירו יהודים לא פעם והיו גם כאלו שהצילו. האוקראינים היו חלק ממאמץ המלחמה הגרמני, היו גדודים אוקראינים בצבא הגרמני. היו הרבה אוקראינים שהיו שומרי מחנות, שהיו חיילים, עוזרי צבא בצבא הגרמני, בגסטפו. אני ואמא שלי נתקלנו באוקראינים מספר פעמים שכמעט הרגו אותנו. פעם ניצלנו מדי שהאוקראינים לא ידעו גרמנית, הם קיבלו הוראה מיחידה גרמנית שתפסה אותנו בפתאי יער להעביר אותנו לגסטפו, אבל הם לא הבינו גרמנית אז הם העבירו אותנו למצבור של יהודים ששלחו אותם למחנה ריכוז, ומשם היה אפשרי יחסית לברוח".
עוד טען רביד כי "הפולנים היו אנטישמים כמעט מלידתם, היו פה ושם אנשים שעזרו לנו באופן אישי, לי ולהוריי. גם כאלו שהיו חברים שלהם לפני המלחמה ונשארו בקשר ופה ושם שימשו כתיבת דואר והיה אפשר להפקיד אצלהם דברים וכו'". בהמשך, הדגיש רביד כי "הרוסים, כשהם כבשו את ערי פולין כי את זה אני זוכר וראיתי, השיטה הייתה קודם כל מפגיזים, רחוב אחרי רחוב ובית אחרי בית. הם עושים את זה גם היום באוקראינה, את זה הם יודעים לעשות טוב".
"אני לא חסיד של לנקום עוון אבות על בנים, האוקראינים היום אפילו שהם לא עשו את הדרך ומגמדים את חלקם בשואה, זה הנכדים והנינים של האנשים שהיו וזה לא הם", חידד, והכריז: "העולם הלך קדימה ואי אפשר לשמוח מזה שהיום נהרגים אנשים מפני שהסבא שלהם הרג יהודים, זה לא עובד ככה".
"בילנו כמה זמן מתחת לפסי הרכבת, לא היה אוכל"
למרות ההדחקה לאורך השנים הרבות, ישנם רגעים שנחרטו בזכרונו של רביד. "אני זוכר שפעם ברחנו לכיוון יער ונתקענו באיזשהו מקום ובילנו כמה זמן מתחת לפסי הרכבת, לא היה אוכל ולא היה כלום", סיפר, "יצאנו משם והלכנו אמא שלי ואני לפנות בוקר והגענו לאיזה כפר שבקצהו הייתה מאפייה, אמא שלי החליטה להסתכן ונכנסנו לשם. היה שם פולני שראה אותנו, הבין ונתן לנו מחבת של תפוחי אדמה אפויים. אני לא אשכח את זה, הוא הסתכל עלינו כשאכלנו. הוא לא נתן לנו להישאר אבל הוא נתן לנו מים ויכולנו קצת לנוח במחסן שלו. היו כאלו".
על היחס כיום לגרמנים אותם הוא פוגש בין היתר בדרכו המקצועית, שיתף: "הגרמנים הם הנכדים והנינים של אלו שהשתתפו ברצח המאורגן של העם היהודי. אני הרבה שנים לא נסעתי לגרמניה, אחר כך התחלתי לנסוע בעיקר לכנסים ומבחינה מקצועית. עד היום יש לי בעיה לטייל בגרמניה, אני לא נהנה שם".
"כשאתה פוגש קולגה גרמני, אתה מיד שואל את עצמך איפה היה סבא שלו?", תהה מגל, ורביד הבהיר: "היום אני לא שואל את זה כי זה לא רלוונטי, חלק מהם אפילו היו פעמים שדיברנו והם מספרים על סבא והמבוגרים שבהם עוד סיפרו על ההורים שהיו בצבא או בגסטפו. האנשים עצמם מכים על חטא בצורה שאין לך מה להגיד להם. זה ברור לחלוטין שהם רובם הגדול כן עשו דרך מאוד ארוכה".
"אבא שלי מצא אותנו בפולין וברחנו מהקומוניסטים"
בסיום השיחה, שיתף פרופ' רביד על הרגעים מסיום המלחמה, ההבנה שלא נשאר אף אחד מלבד הוריו, האיחוד המיוחל ועל המוות שפגש אותו ואת משפחתו גם לאחר רגעי התופת: "אף אחד לא שרד, אני היחיד. אני, אמא שלי ואבא שלי כל אחד לחוד. אני ואמא שלי שרדנו כיחידה, אבי שרד והם נפגשו אחרי המלחמה. עלינו לארץ ביחד, נפגשנו עוד בפולין. אבא שלי מצא אותנו בפולין וברחנו מהקומוניסטים".
"הייתי בן יחיד, נולד לי בארץ אח שנהרג ביום כיפור אז נשארתי בן יחיד. הוא היה טנקיסט בסיני, חטף טיל ונהרג. הוא היה בן 19, קראו לו שרגא על שם סבא שלי שהגרמנים רצחו אותו. אמא שלי באותן התקופות שהתחזנו לפולנים היא הלכה עם הניירת המקומית שלה, היא לא הייתה צריכה לזייף. ההורים שלי היו בחיים כשאח שלי נהרג, זה קירב את קיצם. את אמא שלי בוודאי, אבא שלי היה קצת יותר חזק, אבל כן, הם היו בחיים ואמא שלי לא שרדה את זה. היא הפסיקה לחיות אחרי זה, אבי שרד וקצת השתקם", סיפר פרופ' רביד, לשעבר מנהל בית החולים מעייני הישועה.
עריכה: שני רומנו
