"התואר 'אי כוונה' מתנופף מעל אירוע ירי דו צדדי"
אל"מ (מיל') בועז עמידרור מחבר הספר 'חדל אש צה"ל, צה"ל' סיפר על המחקר שעשה לגבי ירי דו צדדי: "אין אשמה, ברור לחלוטין שאין כוונה או זדון"
אתמול (ג') נהרג בשוגג סמ"ר נתן פיטוסי ז"ל כתוצאה מטעות בזיהוי על ידי חברו ליחידה. סביב נושא זה שוחחו גולן וענת עם אל"מ (מיל') בועז עמידרור שאיבד שלושה חיילים בשלושה מקרים שונים במהלך מלחמת לבנון השנייה כאשר פיקד על חטיבה 226 בזמן הלחימה.
"במלחמת לבנון השנייה איבדתי 15 חיילים, 3 בשלושה אירועי דו"צ שונים. הדבר הזה הביא אותי לשבת לחקור את התופעה הזו, שלא הייתה זרה לי כמפקד אבל הובילה אותי למחקר ארוך שונים", סיפר עמידרור בפתח השיחה. "במלחמה מן הסתם האינטנסיביות גבוהה יותר, האירועים קורים במרחק של אירוע אחד לשני שעות והשלישי ימים במהלך ימי הלחימה. כך רצה הגורל, אין בזה שום חוקיות".
לדבריו, "בשגרת פעילות ואימונים המצב גם האינטנסיבי והלחץ הסביבתי נמוך יותר, אבל בזמן הירי, בזמן האירוע, כשנכנסים לתוך האירוע, שעומד אותו שומר שמתקרבת אליו דמות חשודה, אותו פחד שקיים באותה נקודת זמן, מביאה את היורה להחלטה וקיימת. מלחמה כמו בשגרת הבט"ש. מן הסתם רוב אירועי הדו"צ קרו בקרב".
עוד ציין כי "מה שאצלנו מאוד מקל זה ההתנהלות של המשפחות. הרבה יקבע על ידי ההתנהלות של המשפחה, כי היורים ירו בחבריהם. אנחנו התברכנו בעם כזה שמבין אתה מצב, וברוב המקרים האשמה והכעס הם נמוכים. הדבר הזה מאפשר לחמי שעשה את הטעות, לבוא, להתקרב ולקבל גם חיבוק".
"המצב הביטחוני בארץ מייצר אצל המשפחות את ההבנה"
באשר למפגש הראשון בין החייל היורה למשפחה השכולה, הבהיר עמידרור כי "זה שונה בין משפחה למשפחה. ההבנה היא דיי מהירה. צה"ל לא מסתיר, ברגע שמודיעים למשפחה שיש סבירות או וודאות שזה היה אירוע של דו"צ המשפחה מכירה את זה מתחילת הדרך. זה בדרך כלל קורה מהר מאוד, המשפחה מבינה. אני חושב שעוצמת הכאב והצער לא יוצרות גל של הבדל בין מצב אחד לאחר. ככה אני מתרשם".
"אחד מחיילי שנהרג בלבנון השניה, היורה מגיע לכל אזכרה, המשפחה יודעת להכיל בעוצמתה שיש להעריץ את זה, היא יודעת להכיל את הנוכחות שלו מתוך ההבנה וההכרה של הפרטים, שלא היה פה שום עניין של זדון או כוונה", הוסיף, "ברוב המקרים אני יכול להגיד שהמצב הבטחוני בארץ מייצר אצל המשפחות את ההבנה הזאת. גם המשפחה הכי מאשימה, היא מאשימה לפעמים את המפקדים, היא מבינה שליורה לא הייתה שום כוונה. ברוב המקרים קיימת הבנה של הסיטואציה, של הטוהר אי הכוונה. לכן עניין האשמה לא נמצא שם".
בנוסף, התייחס עמידרור לאפשרות כי יהיה קיים כעס ואף ביקורת בקרב המשפחה או חברי החייל שנורה: "אין כעס במובן שכשאתה לוקח את הכעס. ברור שי בה מידה שאתה לא שבע רצון, מידה מסוימת של ביקורת, אבל אין אשמה. במיוחד באירועים מהסוג הזה, שקורים תוך כדי לחימה ובין חברים. הרי ברור לחלוטין שאין פה כוונה, זדון או התרשלות. כל אחד מהחברים שם את עצמו ואומר 'זה יכל גם לקרות לי'".
"אי אפשר להימנע כל עוד יש נשק - טכנולוגיה לא תעזור פה"
על נקודת המבט מזווית המפקד, שיתף: "ישבתי ושאלתי את עצמי במשך 11 שנים. אמרתי לעצמי 'לא יכול להיות לחזור עם 3 הרוגים בלחימה באירועי דו"צ, איך מפקד לא מחזיר אנשים הביתה והם מתים מחבריהם'. איך מתמודדים? יש כאלה אומרים שזה סוג הטיפול שלי בעצמי. כל אחד מגיב לזה אחרת, אלו דברים שקרו בלחימה, קורים בלחימה ויקרו בלחימה".
"אי אפשר להימנע", סיכמו המגישים, ועמידרור אישר: "חד משמעית. כל עוד יש נשק, מתח מבצעי, פחד ובן אנוש שמייצר לעצמו מציאות אנחנו נמשיך לטעות וטכנולוגיה לא תעזור פה".
עריכה: שני רומנו
