ישראל במלחמה 320 ימים. 109 חטופות וחטופים בהמתנה, בשיחות של הימים האחרונים, לפחות על פי הדיווחים הבוקר באתר פוליטיקו האמריקני, העיסקה התפוצצה. טוני בלינקן עזב את האזור.
מה חשות עכשיו המשפחות שיקירהם תקועים במינהרות? מה מרגישים בני משפחות שהיקירים שלהם נחטפו חיים, ונחנקו שם למוות, על פי דיווחים, מפליטות של גז כתוצאה מהפגזה של חיל האויר?
דו"ח שהוכן ע"י פרופסור חגי לוין ראש מערך הבריאות במטה החטופים, ממחיש את הערכת שיעור התמותה של אלה שעדיין שורדים. ככל שהזמן עובר, הסיכוי שלהם להמשיך חיות יורד. הנתונים האלה תקפים לאלה שחזרו אחרי 50 יום, בעסקה הקודמת. 320 ימים של גיהנום של יום ולילה.
מדו"ח אחר מתברר, שאצל החטופים ש"ניצלו" בעסקת נובמבר, ניתגלו קדחת קרציות כתוצאה משאיפת אבק, זיהומים חיידקיים שגורמים לבעיות נוירולוגיות, פגיעה בשרירים ובמיפרקים, שלא לדבר על פגיעות נפשיות קשות, ספק אם הפיכות, כתוצאה מטרור פסיכולוגי שכלל הפחדה, בידוד, דיבור בלחישות בעיקר אצל הילדים הקטנים שחזרו, וחרדות קשות. את סינוואר רב המרצחים, מעניין סינוואר. את ששה החטופים שחולצו בפעולת גבורה של צה"ל, חטפו מבתיהם בחיים. הם יכלו לחזור בחיים ולא בשקיות. רה"מ כניראה מעדיף בשלב הזה לשמר את הקואליציה. נכון לרגע הזה, המשפחות יכולות רק להמשיך לחלום.