פרק 2:
כשאני מספר את סיפור התאונה לאנשים חדשים שאני פוגש, כמעט תמיד אני נתקל באותה הבעת פנים – זעזוע משולב ברחמים: רחמים על כמעט שנתיים שאיבדתי בנעורי, וזעזוע על הקשיים שנאלצתי לעבור בגיל כה צעיר. בתגובה אני תמיד מחייך ומספר להם שאני מתייחס לתקופה ההיא אחרת, ושלמעשה היתה זו אחת התקופות המאושרות בחיי: הגשמתי את חלומו הרטוב של כל תיכוניסט – לא הלכתי לבית הספר, היו לי חיי חברה עשירים במיוחד, בידרתי את עצמי באמצעות צפייה בטלוויזיה וקריאת ספרים, ובעיקר רשמתי רשימות. היו לי חודשים רבים לתכנן את העתיד שלי. זו פריבילגיה שרק מעטים זוכים לה. קצב החיים המהיר ועומס המטלות מונעים ממרבית האנשים לתכנן אפילו את המחר שלהם.
כשאני מסתכל לאחור, אני מכנה את התקופה ההיא
“המתנה של חיי”.
מדוע מתנה? כי זכיתי כבר בגיל צעיר להבין משהו על שבריריות החיים, על כך שהגורל יכול להתהפך עלינו תוך שניות. הרי רגע לפני שהחלקתי על אותו כתם שמנוני הייתי נער נמרץ, עם המון תוכניות אישיות ומקצועיות – ורגע אחר כך כבר הייתי נכה ומוגבל, שעתידו לוט בערפל.
היום אני יודע שלתובנה הזאת מגיעים בדרך כלל בשלב מאוחר יותר בחיים. אמנם כולנו מוקפים במוות, במחלות ובטרגדיות אנושיות, לצערנו הרב, אבל כל עוד האסון לא מגיע עד פתח ביתנו, אנחנו לא באמת מפנימים עד כמה החיים זה דבר שברירי.
לפעמים אנחנו גם מחמיצים את התובנות ואת מתנות התודעה שהחיים שולחים אלינו. לדוגמה, יש לי מכרה כבת 45 שחלתה בסרטן פעמיים, תוך 10 שנים. המחלה תקפה אותה באכזריות ושיתקה אותה מפעילות למשך חודשים ארוכים בכל פעם.
אף שבעיני מדובר באשה מצליחה ומוערכת בתחומה, היא אף פעם לא מרוצה מהישגיה ומחייה. דומה שהיא שכחה את התקופה הקשה שחלפה, וחייה עוברים עליה בחוסר סיפוק, בהתבוננות בדשא של השכן ובהשוואות מיותרות של הישגיה לעומת אלה של הזולת. לו רק השקיעה פחות אנרגיה בגינות של אחרים והתעסקה יותר בטיפוח הערוגה שלה עצמה, אין לי ספק שהיום כבר היה לה יער משלה – ובעיקר היתה אדם שמח יותר.
באחת מהשיחות שלנו, אמרתי לה: “החלמת פעמיים מסרטן! תעריכי את מה שיש לך ביד”. היא שמעה את דברי, אבל לא היתה באמת קשובה למשמעותם. אז הבנתי שכל אדם צריך כנראה לעבור את המסע שלו עם עצמו.
אני, כאמור, למדתי על בשרי בגיל צעיר מאוד עד כמה החיים הפכפכים ושבריריים. כשחזרתי ללכת הבטתי במחברת ההיא, שעברה אחר כבוד לארגז הפתקים ומכתבי האהבה הסודיים שמתחת למיטת הנוער בבית הורי, והחלטתי: כל עוד אני כאן, אמשיך להכות על ברזל החיים בעודו רותח, ובסופו של דבר אוציא אל הפועל את כל החלומות שלי.
כן, את כולם: את החלומות הקטנים, הגדולים וגם הגרנדיוזיים, הריאליים והמופרכים, הגלויים והכמוסים, המכובדים והשטותיים, השגרתיים והנועזים, האישיים והמשפחתיים, המקומיים והעולמיים. החלטתי ששום דבר לא יעמוד בדרכי אל הגשמת החלום: לא ספקנותם של הסובבים אותי, לא שיקולים כלכליים ולא תשובות שליליות שאקבל מאנשים אחרים. ונתקלתי בהמון כאלה. אני בטוח שגם אתם.
החלטתי שאחיה כל יום כאילו הוא היום האחרון בשארית חיי.
שאסמן V על סעיף וסעיף ברשימה האינסופית שלי.
אגב, על מרביתם אכן סימנתי אות ניצחון:
V היתה לי זוגיות ראשונה מיד אחרי שהחלמתי (ובמסגרתה חוויתי כמובן גם את הנשיקה הרומנטית הראשונה שלי).
V רגע לפני הגיוס לצבא הספקתי לטוס ללונדון עם סבתא וסבא שלי (היה זה אחד הטיולים הקסומים שלי בחו”ל, ושלושתנו נהננו לשוב ולהציץ מדי פעם בתמונות שצילמנו במהלכו).
V עשיתי בגרות בתיאטרון (גילמתי חייל נכה - וקיבלתי 100 עגול. הבוחנים טענו שהייתי אמין בצורה יוצאת דופן. לו רק ידעו היכן צברתי את הניסיון הדרוש לתפקיד ומי היה מקור ההשראה שלי).
V אחרי לימודי המשחק השתתפתי במחזמר (“סאלח שבּתי”, לצד זאב רווח).
V התחלתי לעבוד ככתב צעיר (במקומון “חולון בת-ים”).
V קניתי מחשב מהכסף שהרווחתי בעיתון (בימים ההם מחשב היה עניין יקר מאוד).
V טיילתי על החומה הסינית.
תקופת ה”מתנה” של חיי העניקה לי אינסוף מתנות. בספר הזה אני מקווה להעביר את המתנות הללו הלאה.
בעזרת הספר הזה אני מתכנן לקחת אתכם למסע מחשבתי ואישי, גם בלי שתצטרכו לחוות רגע מכונן ודרמטי בחייכם או לבלות ולו לרגע בכיסא גלגלים. אני רוצה להעניק לכם השראה ממסע “הרשימה” שעברתי ב-20 השנים האחרונות, ולאפשר לכם להכיר מקרוב את דרך החיים שסייעה לי, כמו לרבים אחרים, להגשים את חלומותינו.
V
הספר הזה אינו ספר רוחני - אף שהמונח “רוחניות” קשור לעיתים ביצירת יש מאין, ואני מאמין גדול ביכולתנו לברוא את המציאות שלנו.
הספר הזה הוא מעין מדריך מעשי, שיספר לכם סיפורי הגשמה של אלפי אנשים שהחלו לכתוב רשימות, שאותם פגשתי לאורך המסע שלי במקומות שונים בעולם ובאמצעות הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק.
בחרתי שלא לכלול בספר הזה מספרים, הוכחות או מחקרים שיעידו על השפעת האינטרנט ועל כוחן של הרשתות החברתיות. הרי נתונים כאלה מתפרסמים מעת לעת באתרי האינטרנט ובעיתונות, ותמיד אפשר למצוא אותם בגוגל. מידע רב על כוחה של הרשת תוכלו למצוא בין השאר בספרה הנפלא של רנדי צוקרברג (אשת מדיה רבת פעלים ואחת מצוות המייסדים של פייסבוק) “בדרך לשום מקום” (הוצאת “ידיעות ספרים”) המכיל אינספור עובדות ונתונים בנושא.
בספר הזה תמצאו בעיקר סיפורים מעוררי השראה ולא מעט תובנות, שצברתי במסע “הרשימה” לאורך כארבע שנים, ומקריאתן של כ-5,000 רשימות ששלחו אליי אנשים מכל רחבי העולם.
אני מזמין אתכם להניח בצד את כל המחסומים, הפחדים, הדעות הקדומות והציניות, לקנות מחברת יפה וכלי כתיבה (נשתמש בהם בהמשך) ולצאת איתי למסע “הרשימה” הפרטי שלכם.
מותר לכם לשרבט על גבי עותק הספר האישי שלכם, לסמן בו משפטים ולכתוב רשימות והערות במקומות שתתבקשו לעשות זאת (וגם באלה שלא).
רוב הסיכויים שהספר יעניק לכם תעוזה ואומץ ללכת בעקבות הלב שלכם ובעקבות החלומות שנועדתם להגשים.
אולי תפתחו בהשראתו בלוג בינלאומי, אולי תתחילו להשתמש ברשתות החברתיות שאתם פעילים בהן בצורה אפקטיבית יותר, במקום להסתפק בהעלאת תמונות של קינוח עתיר קלוריות או בקיטורים חסרי ערך על סופו הצפוי והמוקדם מדי של הסופ”ש. אולי תתמכרו לעניין הרשימות, ואולי תחליטו לעשות הסבת מקצוע או לצאת למסע של שנה מסביב לעולם.
וכמובן, אני מקווה שעד שתגיעו לסיום הספר (או אפילו קצת לפני כן) תהיו כבר בדרך להגשמת חלום אחד לפחות, אם לא יותר, מתוך הרשימה שלכם.
בעצם הבחירה שלכם לרכוש את הספר הזה, לפנות מזמנכם היקר, להעניק לעצמכם כמה דקות של מחשבה ולהשקיע בעצמכם, אתם כבר בדרך להגשמה עצמית והענקת מתנה לעצמכם.
V
כל כיבוש פסגת הר מתחיל בצעד קטן של המטפס.