גיל ההתבגרות

מאת: מיכל דליות

גיל ההתבגרות הוא אותו שלב בהתפתחות, שבו עובר הילד שינויים ותהליכים מהירים: גדילה, התפתחות מינית, יכולת הפשטה שכלית, רמת חשיבה שכלתנית, חיים חברתיים פעילים ומרכזיים, התמרדות בהורים, מצבי רוח המשתנים בקיצוניות, התאהבות בבני המין השני והתגבשות הזהות העצמית.

מהולדת התינוק, לאורך כל חייו, הוא עובר תהליך של היפרדות, ייחודיות ועצמאות. בתקופה שאנו מכנים "גיל ההתבגרות" יש לכך ביטוי רב עוצמה, המשפיע הן על המתבגר והן על המשפחה. ההיפרדות מההורים היא בעצם השתחררות פסיכולוגית מהתלות בהם. השתחררות כזאת מאפשרת למתבגר להכיר את הוריו כבני אדם ולהכיר את עצמו כנפרד מהם ולא כחטיבה אחת איתם. היותו נפרד, אינדיבידואל, יאפשר לו לעשות בחירות עצמאיות ושלא תלויות בהורים, כמו המשך דרכו המקצועית, המשך דרכו הפוליטית והמשפחתית ומאפשר לו לחשוב ולבחור כאוטונום. מכאן, מתוך הצורך העז באוטונומיה, מוכרות התופעות של גיבוש סגנון התנהגות, לבוש ודיבור של המתבגרים. להיפרדות, שבאה מהתפתחות שכלית ומהרגשת יכולות, יש חלק חשוב בהתפתחות המתבגר ובתפיסת העצמי שלו. כאן יש לו אפשרות לקבל החלטות באופן עצמאי ולגבש סגנון חיים.

בראשית התקופה הזאת יש ירידה ברמת ההזדהות עם ההורים מתוך אותו צורך בהתבדלות ועצמאות. המטרה, הלא מודעת, של המתבגר היא להשתחרר מהתלות הרגשית בהוריו ולהגיע ליחסים עם בני המין האחר. תהליך זה של ההתנתקות הרגשית יכול לגרור תופעות של ניכור ושל התמרדות ועוינות כלפי ההורים או כלפי סמכות חברתית אחרת.

החברים הם בעצם קבוצת תמיכה ושם זוכים המתבגרים להרגשת שייכות חזקה, שמאופיינת ע"י לבוש דומה, שפה דומה, השקפות עולם דומות (לרוב קיצוניות) וכל אלה מספקים זהות ברורה בשלב הזה של חיפוש הזהות ותחילת התגבשותה.

גם ההורים חווים התנסות חדשה ויחסם דו-ערכי, כלומר הם גם גאים וגם דואגים. הם לא יודעים איך להגיב, חוששים מהתפתחות המתבגר ולא בטוחים בתגובות שלהם עצמם. יש הורים המתארים כאילו פתאום אינם מכירים את ילדם. המתבגרים מתנהגים כאילו הם אינם זקוקים להורים ואפילו נפגעים מהתערבות ההורים, אבל באותו זמן הם גם זקוקים לתמיכתם ומצפים שיכירו בזכותם לאוטונומיה ויעזרו להם כשצריך. מתפתח תהליך של משיכה ודחייה הדדית: ההורים מושכים את המתבגר אליהם כדי להגן עליו או כדי למלא צורך שלהם שבנם יהיה איתם ובאותו הזמן הם דוחפים אותו שיתפתח, שירכוש חברים, שיתנסה בחברה ושישתף אותם. והמתבגר, מצד אחד רוצה שיתנו בו אמון, שיכירו באחריות שלו ויציעו לו מרחב פעולה ללא התערבות, אך מצד שני הוא מצפה שהוריו ימשיכו "להיום איתו", יבינו אותו ויתמכו בו.

בתקופה זו ההורים רוצים שילדם יתבגר ויישא באחריות להתנהגותו, אך עדיין אינם מאמינים במידה מספקת ביכולתו לשאת באחריות. הם חוששים מהשפעות החברים על ילדם, חוששים מתוצאות מעשים מסוימים, למשל נשיקות בגיל 14, ניסיון בעישון, התפלחות מבית הספר, וקשה להם לקיים קשר עם ילדם בתקופת המעבר הזאת מילדות לבגרות.

חשוב שנדע איך לתת מענה לצורך של המתבגר באוטונומיה מבלי שנרגיש ש"איבדנו את הילד". למתבגר חשובות החלטות אוטונומיות בשלושה תחומים בולטים:

• הופעה חיצונית: לבוש, תספורת, אביזרים, אפילו עמידה גופנית או צורת ישיבה וכן דפוסי תקשורת, סלנג ומילים של מתבגרים. השוני בדברים אלו מכפי שהם נהוגים ע"י ההורים מבטא זהות עצמית, ניסיונות והתנסויות.
• החדר: הפינה. כדי שתהיה הרגשה שזו אכן טריטוריה בלעדית שלהם חשוב להם שיהיו הפוסטרים שלהם, קישוטים לטעמם, קירות בצבע שחור, סדר קפדני או חוסר סדר. אם אין חדר אז השולחן הפרטי או המגירה הפרטית שבהם לא יגעו אחרים.
• החברים: בחירת החברים, מעשיהם עם חבריהם וכמות הזמן שיקדישו לכך.

חשוב למתבגר, כמו לכל ילד וכמו לכל אדם, להרגיש שייך. חשוב לו לדעת ולהרגיש שסומכים עליו, שמכבדים את פרטיותו ושמאפשרים לו לבחור, להחליט ולשאת בתוצאות. חשוב למתבגר, כמו לילד הקטן, לדעת שיש לו גב, תמיכה ואהבה ללא תנאי מההורים. חשוב למתבגר, כמו לילד הקטן, לדעת שיש גבולות ומה הם. גם אם יעבור אותם - חשוב לו לדעת שהם קיימים וחשובים להורים.

רוב המתבגרים רוצים במעורבות של ההורים (להבדיל מהתערבות) ובתמיכתם. הם מדברים על כנות ההורים ועל אמינותם.

מה שמאפיין את גיל ההתבגרות הוא הרצון באוטונומיה, שמעורב בצורך של המתבגרים לחוש ביטחון, שלמרות ההתרחקות מההורים הם עדיין לא מאבדים אותם ואת תמיכתם.