"התנהגויות פרועות ומפריעות של הילדים ניזונות מתגובות ההורים ומתשומת הלב ותחושת הכוח שהם מספקים לילדים ולכן לא תיפסקנה" - פרק נוסף מספרה החדש של מיכל דליות
מאת: מיכל דליות
ילדים זקוקים לידיעה שהם חשובים. הילדים צריכים, כמו כל מבוגר אחר, לחוש שיש להם ערך, שהם משמעותיים, ששמים לב אליהם.
ילדים, בדיוק כמו מבוגרים, אינם יכולים להרשות לעצמם (מבחינה פסיכולוגית כמובן, ולא במודעות) לחוש כמו אוויר: לא חשובים, לא קיימים - ולכן הם יחפשו את הדרכים לחוש בדברים אלה. תוך כדי האינטראקציה שלהם אתכם, הם לומדים אתכם ויודעים מתי, היכן ואיך אתם מגיבים. מתוך כך הם יודעים מה עליהם לעשות כדי לחוש בכל אותם רגשות.
מה יש בתוך ה"אני"?
בתוך המילה "אני" קיימים אותם פרמטרים שהילד חייב לחוש בקיומם: אהוב,נחוץ, יכול. אנחנו אוהבים את ילדינו מאוד אבל האם הם מרגישים גם נחוצים ויכולים? האם הם מרגישים בעלי ערך ומשמעות?
מתוך הצרכים האלה אנחנו מגיעים ל"התנהגויות מפריעות". אין ילד רע או ילד תחמן או מניפולטיבי, אלא יש התנהגויות "רעות" הנקראות "התנהגויות מפריעות". הן מפריעות לכם, ההורים והן מפריעות לצמיחה התקינה של הילדים. אלו התנהגויות מוטעות שהילד אימץ מתוך אינטראקציה עם אמא ואבא והוא מאמין, באופן לא מודע לחלוטין, כי שם הוא בעל ערך, שם יש לו מקום משמעותי, שם הוא שייך.
התנהגויות מפריעות של הילד מביאות אתכם, ההורים, לתגובה: קוראים בשמו שוב ושוב, מבקשים שקט, גוערים, מסבירים, מדברים על זה עם אבא ועם הגננת ועם הסבתא ומה מספקים לו? תשומת לב. ואם הוא עקשן ומסרב כמעט לכל בקשה שלכם, אתם כועסים, עושים "בכוח" ורבים עם הילד וכך מעניקים לו תחושת כוח וערך. על רווח קיומי כזה הוא אינו יכול לוותר. והדוגמאות כמובן, רבות.
כשהילדים משגעים אותנו
התנהגויות ילדים שגורמות להורים להרגיש עייפות, תסכול, "אוּף", תחושת חוסר אונים, עיסוק סביב ההתנהגות המפריעה בגערות, הערות, סנקציות, בקשות, עונשים, שיחות ונאומים - התנהגויות כאלה של הילדים ניזונות מתגובות ההורים ומתשומת הלב ותחושת הכוח שהם מספקים לילדים ולכן לא תפסקנה. הילד למד שהאסטרטגיה הזו מספקת לו הרבה תשומת לב, תחושת ערך וכוח ולעיתים גם ייחודיות ומיוחדות. דברים להם הוא מאד זקוק מבחינה פסיכולוגית.
יש שני רעיונות אשר אתם אמורים לזכור כאשר הילדים שלכם מוציאים אתכם מהכלים:
הילד לא עושה זאת נגדכם, הוא עושה זאת בעדו.
כל התנהגות מפריעה של ילד ממשיכה כי יש מישהו בסביבה שמגיב אליה.
חשוב שאציין כי הילדים אינם חורשים מזימות. הם אינם מסתובבים וחושבים איך לשגע את הוריהם או לאכזב אותם. מדובר כאן בהתנהגות לא מודעת לחלוטין ומונעת על ידי צורך בסיסי של תחושת שייכות והתייחסות.
לפני שאתם מחליטים שהתנהגות מסוימת של הילד הנה לצורך קבלת תשומת לב, עליכם לשלול בעיות פיזיולוגיות או רגשיות של הילד. רק אחרי שבדקתם ווידאתם שחוסר התיאבון או חוסר הפעילות הפיסית של הילד או התעלמותו מקריאות שלכם אינם ממקור רפואי וכי אתם הם אלה אשר מספקים לילד תשומת לב רבה סביב הנושא, רק אז תבינו שיש מטרה מאחורי התנהגותו. התגובות שלכם, ההורים, הן התשובה למטרת הילד. שאלו את עצמכם: "מה יוצא לו מזה"? וכך תגיעו למטרת התנהגותו. כל זמן שאתם מספקים תגובה שעונה למטרתו (קבלת תשומת לב או תחושת עוצמה) הילד לא יחדל מהתנהגותו זו.
בגישה כזו, הנותנת הסבר מטרתי להתנהגויות המפריעות של הילדים ואשר בבסיסה נמצאים מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם, טמונה אופטימיות רבה, כי עומדת בפניכם, ההורים, הבחירה לעשות דברים אחרת ובכך לאפשר לילדים לאמץ התנהגויות חדשות. מגיע לילדים ומגיע גם להורים שהאווירה בבית תהייה נעימה וכי הילדים ילמדו אסטרטגיות בונות וחיוביות להמשך דרכם בחיים.
"אל תשאלו למה הילד עושה זאת, תשאלו בשביל מה הוא עושה זאת?"
לפרק א' לחצו כאן