למה הבן שלי ממשיך להפוך דברים בבית אם הוא יודע שבסוף אעניש אותו? למה הילדה לא אוכלת? למה הילד לא ישן לילה רצוף אלא מתעורר כמה פעמים? ולמה היא לא רוצה להזמין חברים? סופר נני קובעת: אל תשאלו למה הילד עושה זאת, שאלו בשביל מה הוא עושה זאת.
מאת: מיכל דליות
כשאתם מתבוננים בהתנהגויות מפריעות / שליליות / רעות של ילדיכם אתם מוצאים את עצמכם אובדי עצות מול השאלה "למה הוא עושה את זה?" - למה הבן שלי ממשיך להפוך דברים בבית אם הוא יודע שבסוף אעניש אותו? למה הילדה לא אוכלת? למה הילד לא ישן לילה רצוף אלא מתעורר כמה פעמים? ולמה היא לא רוצה להזמין חברים? כבר הסברנו לה שאסור לעשות כך, כבר הוכחנו לו שאנחנו מגיבים בעוצמה כאשר הוא מסרב, הוא הרי יוצא מושפל, היא הרי יוצאת מופסדת בסוף - אז מדוע בכל זאת הם ממשיכים להתנהג כך?השאלות רבות ובחיפוש אחרי הסיבות אתם מתמלאים רגשי אשם ותחושות תסכול על כך שלא נמצאת התשובה וגם לא נמצאת הדרך היעילה לטפל בדבר.
ה"אני" ואדלר
כשנולדה הפסיכולוגיה, רצו הפסיכולוגים הראשונים לרתום את המדע החדש הזה, הפסיכולוגיה, לגישות המדעיות אשר היו קיימות אז, ולכן חיפשו סיבה לכל תופעה. מכאן שואלים "למה?". למה האבן נופלת מהר יותר מנוצה? למה קיימת עננות דווקא היום? למה ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה? מחפשים סיבה כל דבר. הגישה הסיבתית טוענת שלכל התרחשות תהיה תוצאה צפויה ותמיד תהיה אותה תוצאה לאותה התרחשות. לכן, כאשר אימצו גישה זו לפסיכולוגיה, חיפשו מה עומד מאחורי התנהגות האדם, מה גורם לה ומדוע היא מתרחשת.
הגישה האדלריאנית שונה, לפיה האדם לא עושה בגלל: שמפריע לו, בגלל שעצוב לו, בגלל שהוא פוחד, בגלל שהוא כועס, אלא האדם עושה כדי, למען. הגישה האדלריאנית לא שואלת "למה" אלא שואלת "בשביל מה". אינני מחפשת סיבה להתנהגות המפריעה של הילד, אלא אני מחפשת מטרה.
גישה זו, הגישה המטרתית (להבדיל מהגישה הסיבתית), גורסת שבעקבות כל מה שהילד חווה, מתחולל בתוכו תהליך אישי של הסקת מסקנות, ואז הוא משתמש במסקנות האלו בעתיד. כמובן שגם החוויות שחווה הילד משפיעות עליו (כמו מחלה או מוות במשפחה או ניתוק מחברים), אך משקל הסיבות הינו מינורי ביחס למשקל הרֶווח שמפיק הילד מהתנהגותו. כן, רווח!
להרגיש שייך
בואו נבין מהם רווחים לילד הקטן. כולנו יודעים שילד זקוק להרבה דברים: לאהבה, לביטחון, לתמיכה, להדרכה, להשכלה טובה, לחוגים, לצעצועים וכמובן לתנאים פיזיים נאותים. כהורים, אתם משתדלים להעניק לילדכם את כל אלו, על מנת שיצמח ויצליח כילד וכמבוגר.
אבל יש דבר אחד נוסף, ראשוני. צורך פסיכולוגי ראשון במעלה שלו זקוק כל אדם, כילד וכמבוגר, ובכל זמן ומקום, וזה הצורך להרגיש שייך. לא רק להיות שייך, אלא להרגיש שייך.
תחשבו על עצמכם במקום העבודה. זה מקום שבו אתם נמצאים שעות רבות באינטראקציה עם אנשים אחרים. מהם התנאים שיאפשרו לכם להרגיש שם טוב? זה יקרה כשאתם יודעים שמעריכים אתכם, שנותנים לכם משוב, כשאתם יודעים שעבודתכם חשובה ותורמת לחברה שבה אתם עובדים, שיש לכם משמעות, שאתם תורמים ונתרמים, שאתם צומחים ושמחזקים אתכם.
בדיוק לאותם דברים זקוק הילד להרגיש. מעגל החיים הראשון של הילד הוא הבית. זה עולמו. זו "העבודה" שלו. בבית הוא נמצא באינטראקציה עם האנשים החשובים ביותר בחייו. שם הוא לא רק רוצה, אלא צריך להרגיש שייך: שיש לו מקום, שהוא חשוב, ששמים לב אליו, שהוא מועיל, שיש לו ערך ומשמעות. האם ישנה בבית אווירה שמאפשרת לו לחוש את כל הדברים האלה שכל כך חשובים לו?
זו תחושת השייכות. ככל שרמת השייכות של הילד תתפתח טוב יותר, יהיה אותו ילד בריא יותר בנפשו, מרוצה יותר מעצמו, בעל ביטחון עצמי טוב יותר ויתפקד טוב יותר לשביעות רצונו בתחומי החיים השונים.
"אל תשאלו למה הילד עושה זאת, שאלו בשביל מה הוא עושה זאת?" - פרק ב' בקרוב...