אל נוף ילדותי
ריקי כהן בשיחה על ספרה 'על השעות השבורות', המתמקד באמה שסבלה ממחלת נפש: "החלטתי לכתוב את מבט מאוחר על זיכרון הילדות שלי"
הסופרת ריקי כהן התארחה באולפנה של ורדה רזיאל ז'קונט ב־103fm וסיפרה על הספר המורכב שכתבה 'על השעות השבורות'. "החלטתי לכתוב את המבט המאוחר שלי על זכרון הילדות שלי, כבת לאימא שחלתה במחלת נפש", שיתפה בכאב.
לדבריה, "רציתי לתת לה מקום, להקדיש לה את הספר, לדמות שלה שהייתה גם האם החולה, אבל גם אישה שנפרדת מהמחלה, עם אנושיות, רצון, חלומות שלא זכתה לממש. היא רצתה לכתוב. הרבה פעמים היא אמרה לי, 'את מממשת את כל החלומות שלי'. נמצאו יומנים שכתבה במשך שנים ארוכות, והחלטתי לתת לה את מה שהיא לא זכתה לו. אני כותבת את הספר, אבל היא הגיבורה".
"עבדתי מאוד קשה על מחיקת הזכרונות האלה מהילדות"
בהמשך, תיארה כהן את הקשר שנותק עם סבה וסבתה, הוריה של אמה. "גדלתי מגיל צעיר על סיפורים שלה, על סבא וסבתא, היא סיפרה על אכזריותם כלפיה וגדלה בתחושה שאינה אהובה בעולם", הודתה. "ניתקתי את הקשרים כי ראיתי שאין השתנות שלהם מאמונות מאוד מגבילות, נוקשות, הם הכאיבו לי בתפיסות שלהם. ביקרתי את סבי וסבתי כחיילת, ובמהלך הביקור סבי נתן לי מה שהיה אז 100 שקלים. זה היה סכום יפה ומכובד למישהי שבביתה שררה מצוקה כלכלית. בעודי הולכת אל הצומת מהבית, אני מבחינה בסבתי. נעצרתי והיא הוציאה מהכיס עשרה שקלים ואמרה לי 'קחי, הוא התבלבל בשטר'. היא נורא העליבה אותי". מאז לא היה לי קשר איתם מלבד שיחת טלפון אחת".
"אני צריכה להמשיך לחיות עם ההיעלמות הפתאומית שלה"
במהלך השיחה, התייחסה ריקי גם להתמודדות עם מות אמה. "אני צריכה להמשיך לחיות עם ההיעלמות הפתאומית שלה, עם כאב על הדברים שלא הספקתי לומר לה, עם זה שהיא לא זכתה בחייה לדברים שהיא מאוד רצתה ולא קיבלה מספיק אהבה כפי שכתבה ביומנים. הייתי צריכה ללמוד להתמודד עם כל השאלות המכאיבות האלה, ועם החור הגדול שהשאירה כשהסתלקה ככה. במובן מסוים, רציתי לתת לה משהו שלא היה לה".
כהן הסבירה גם על תהליך הכתיבה, ושיתפה: "צללתי בזיכרון אל השעות השבורות בילדות שלי. היה בהן יופי, אהבה וקרבה, כמו בכל חיים, אבל הן היו שבורות כי אימא שלי נשברה בנפשה. לאסוף את השברים ולהדביק אותם זה גם חלק מהספר הזה, שמלאכת הספרות יודעת לעשות את זה, אני חושבת. הייתי ילדה קטנה שניסתה לקבל מקום בחברה. הזמינו אותי לדבר בחודש הבא בספרייה במושב, אותה ספרייה שהצילה אותי אז. זה היה המקלט שלי, הספרים והספרייה".
"דרך הספר, אני אוהבת אותה מחדש", הדגישה. "אני מעלה את החלקים של הילדה שמאוד אהבה את אימא שלה, שמאוד רצתה שיהיה לה טוב. אני מתבוננת בילדה הזאת ובאמא עם הידע שיש לי היום - זה לא יכול היה להיכתב בשלבים מוקדמים יותר של החיים".
