"הטכנולוגיה היא מה שאנחנו נעשה איתה"
הסופרת דפנה ליבר כתבה את הספר 'איך מסמסים געגוע' המדבר על הפער בין המהגרים הדיגיטלים לילידים הדיגיטלים ועל ההשפעה של ההתקדמות הטכנולוגית
כמדי יום שלישי, ורדה רז'יאל זקונט שבה לאולפן ואירחה את מספרי הסיפורים המעניינים ביותר. הפעם, הגיעה להתארח הסופרת דפנה ליבר, שכתבה את הספר 'איך מסמסים געגוע'. היא סיפרה על הכתיבה המיוחדת ועל אוצר המילים וההגדרות המשונות דרכם הספר כתוב.
תחילה, הסבירה מדוע באנגלית,הספר נקרא 'איך מסמסים תסכול': "כשניסיתי לחשוב איך יישמע שם הספר באנגלית, 'איך לסמס געגוע' במילים לא נשמע לי טוב. חשבתי שכל הספר מתעסק בתרגום - בין השפה שמדברים לשפה הדיגיטלית, בין גברים לנשים, אז זה נראה לי גם מתאים שפה המינוח יהיה טיפה אחר".
בספרה, ליבר משווה בין מהגרים דיגיטלים לעומת ילידים דיגיטלים. "שני עולמות שונים", הצהירה, והסבירה: "המהגרים הם אנשים שנולדו לעולם שלא היה דיגיטלי, ההגירה התבצעה כי בעצם הם עברו מעולם מסוים עם היכרות, עם מנגנונים, עם חברויות, עם קשרים, עם צרכים, לתוך עולם אחר. לכן, כמו חווית הגירה, יש שני מרכיבים - אחד, זה הנוסטלגיה כמו מקור אחר וזמן אחר. דבר שני, יש שאריות של שפת אם, והמבטא שלנו עדיין נוכח בהתנהלות היומיומית שלנו".
בספר היא מאפשרת לקוראים לעשות מבחן עצמי, לבדוק היכן הם נמצאים על הקשת הרחבה בין המהגרים לילידים. בשאלון היא כתבה כל מיני שאלות של ידע כללי על העולם החדש והעולם הישן.
על הילידים הדיגיטלים, אמרה: "הם נולדו לעולם הזה, הם רגילים שהעולם הזה מגיב אפילו לא בלחיצת כפתור אלא במגע יד על מסכי מגע. הם רגילים שהעולם זמין ומהיר להם, קצת כמו שהוא לנו אבל הם פשוט נולדו לעולם הזה שאם יש להם שאלה והם בודקים בגוגל, התשובה עולה תוך אלפית שניה, זה לא משהו שצריך ללכת לחפש ולבדוק. אז יש להם מין ציפיות כאלה שהפכו להיות הציפיות שלהם מהעולם, כי זה העולם אליו הם נולדו".
לאורך כל התוכנית, הסופרת הסבירה על משמעותן של שלל הגדרות נוספות של אנשים והיחס שלהם לעולם הדיגיטל, לדוגמה, 'אטאיסט דיגיטלי' ו'היבריד דיגיטלי'.
בהמשך, דנו השתיים על המחשבה הרווחת שהתכתבויות ותמונות הן העדויות לאירועים שקורים לנו בחיים. "מעניין אבל אם העדות מספרת את מה שחשוב או רק את מה שנוכח", אמרה הסופרת. "כי כשאנחנו מסתכלים על אלבומי תמונות מהעבר אנחנו מניחים שאלה אירועים מרכזיים בחיים שלנו, אם יש תמונה אז זה איזה רגע משמעותי. והיום בעצם כשהכל מתועד, מצולם או נכתב אז עכשיו בתיעדוף הפנימי שלי, האם מה שמתועד הוא מה שנחשב? או אם הכל מתועד, איך אני אדע מה יותר חשוב ומה פחות חשוב? ואם לא תיעדתי אירוע, אז הוא לא היה? כי הוא לא רשום בזיכרון הדיגיטלי".
"אני בשליטה מלאה על הדבר הזה או שאני בחוסר שליטה מוחלט?"
דפנה ליבר מתייחסת בספרה על הפער בין המהירות שדברים קורים, לעובדה שאין לנו שליטה על הרגשות שלנו. "עבור חלק מאיתנו הפער הופך להיות מאוד קשוח, הוא כמעט אפילו בלתי נתפס", אמרה, והסבירה: "כי מצד אחד אני חיה בעולם שיש לי בו חווית שליטה, ה'וויז' הוא כמו מגדת עתידות עדכנית, מי עוד יודע להגיע לי איפה אני אהיה בעוד 22 דקות או בעוד שעה? אז מצד אחד יש לי מגדת עתידות שנותנת לי וודאות ויש לי איזו חווית שליטה כזאת שאני איתה בעולם. מצד שני, הגיעה קורונה, או מלחמה באוקראינה, או רעידת אדמה, דברים שאין לי אפילו טיפת שליטה עליהם, שום וודאות".
"הפער בין האיזורים שאני בשליטה מלאה למול רגעים של חוסר אונים כזה מייצרים תופעה של קושי בקבלת החלטות, איך אני אבחר במי להתחתן, איך אני אבחר מקום עבודה? יש הרי כל כך הרבה אפשרויות, אני בשליטה מלאה על הדבר הזה או שאני בחוסר שליטה מוחלט? הפער ביניהם מייצר חוויה של חוסר אונים".
היא סיכמה: "הטכנולוגיה היא מה שאנחנו נעשה איתה, היא לא אירוע עצמאי שמנותק מאיתנו ולא קשור להשפעה שלנו. הטכנולוגיה, גוגל ישמש לאסוף מידע, לקבל תואר, להיזכר בדברים שנשכחו כי זה מה שאת תבקשי ממנו. אנחנו אלה שיוצרים את הטכנולוגיה ואנחנו אלה שמשתמשים בה, השאלות שנשאל הן אלה שנקבל עליהן תשובות".
