"הלוואי והייתי מאבדת רק אח, הרגשתי שאיבדתי הכול"
נוי פרי, אחותו של טל יפרח ז"ל שנפל במבצע צוק איתן וממייסדי עמותת 'האחים שלנו', שיתפה בכאב על השכול שפרץ לחייה וההתמודדות שבאה בעקבותיו
במותם ציוו לנו חיים: אבי כץ אירח בתוכניתו ב־103fm את נוי פרי, אחותו של טל יפרח ז"ל שנפל במבצע צוק איתן, לשיחה על השכול, ההתמודדות היומיומית ועל עמותת 'האחים שלנו' אותה ייסדה מתוך אובדנה האישי.
תחילה סיפרה נוי פרי על העמותה שייסדה יחד עם אליאסף פרץ: "עמותת 'האחים שלנו' הוקמה ב־2017, בשביל לתת קול ובמה לאחים והאחיות השכולים. לספר את הסיפור שלנו, שהרבה פעמים הוא שונה ומיוחד, סיפורים שיש רק בין שני אחים. העמותה הוקמה במטרה לספר את הסיפורים האלה, אבל גם כדי להנגיש את הסיפורים לחברה הישראלית. השכול זה דבר שהוא מחבר, אין ימין ואין שמאל, ונשאר רק זכרונות וסיפורים. לקראת יום הזיכרון, ערב ערב, אחים ואחיות מתארחים באלפי בתים ברחבי הארץ ומספרים את הסיפור האישי שלהם".
"אני חושבת שבתור אחות שכולה אתה מאבד פעמיים - אתה מאבד את אח שלך, אבל גם את ההורים שלך", הכריזה פרי. "כטל נהרג, הלוואי והייתי מאבדת רק אח, הרגשתי שאיבדתי הכול. את הלב שלי, החלומות שלי, האהבות שלי - הכול. טל הוא הכול. הנוכחות שלו איתי, הלב שלו תמיד נמצא איתי, הזכרונות, אבל יש בזה משהו שלא גדל, לא צומח, הוא נשאר במקום. אז נכון שהוא תמיד איתי, אבל הוא לא תמיד איתי. אני לבד, נשארתי לבד. אנחנו שני אחים".
על השינוי שעברה משפחתה בעקבות האובדן הקשה, אמרה: "הכול השתנה. יש משהו בטראומה, באסון, שאתה נולד מחדש. כמו עוף חול כזה, אתה נולד מתוך השבר. התינוק החדש הזה שנולד הוא לא תמיד דומה לתינוק הקודם. הוא לא דומה לילד הקודם. איך השתנו? החיים הקודמים לא תמיד רלוונטים, נוצרו חיים חדשים מתוך השכול".
"זה מתחיל בדברים הכי קטנים כמו הרגע שאני עולה לרכב ואני נזהרת כפול כי אני יודעת שאמא שלי איבדה ילד, וזה ממשיך בזה שמפחיד להתחתן. מה, אחי לא יעמוד איתי בחופה? לא יכיר את הילדים שלי? זה מכה בך את המציאות החדשה. אז לשאול מה השתנה זה לא נכון, אתה יכול לשאול מה נשאר אותו דבר, וזה יהיה ממש מעט", הדגישה.
טל יפרח ז"ל ונוי פרי // צילום: באדיבות המשפחה
עוד הבהירה פרי כי "צריך גם להבין שברגע הזה נוצרת לך איזו בחירה. הרבה שכולים אומרים שזה להיות או לחדול, אני לא חושבת שבחירה בחיים היא באמת בחירה בחיים. אין לך ברירה, אתה בוחר בחיים כי זה החיים. הבחירה באמת זה איך אתה ממשיך לחיות אותם, זו הבחירה האמיתית בחיים - לאן אתה בוחר לנתב את הכאב, הסבל והגעגוע העמוק שלך למקום אחר. וזה מה שמיוחד לדעתי בכאב, שהוא חד, דק, מנסר, אבל אתה יכול לתפוס אותו. את העצב, הכאב, אני יכולה לתפוס ולקחת אותם למקום אחר, למקום של בחירה, עשייה, לא רק למעני, גם למען האחר".
"טל תמיד איתי, הבחירות שאני עושה, הבחירה בין טוב לטוב - זה בזכותו", טענה, והוסיפה: "זה לא רק לזכור אותם, זה לזכור למה. אם טל הלך למלחמה, אם טל נהרג בצוק איתן, זה בשביל שאני אחיה פה, שאתה תחיה פה, שכולנו נחיה פה. אני לא יכולה לזלזל בחיים האלה. אמא שלי חיה, והיא חיה בעיקר בשבילי, וזו סיבה מספיק טובה לדעתי, אבל גם בשביל עצמה וזה לא פחות חשוב".
בנוסף, שיתפה כי "יש לנו הרבה אחים בעמותה, מכל מיני סיבות בשכול, ויש כל מיני סוגים של כאב, של געגוע, ובסוף הסיפור הוא לא במותם ציוו לנו חיים, זה בחייהם. זה לא משנה איך הוא נהרג, איך הוא מת, זה משנה איך הוא חי. הסיפורים והזיכרונות, כל מה שהוא השאיר במעט שנים שהוא היה איתנו, זה מה שחשוב".
"אני חושבת ששכול זה דבר קדוש, זו הפרה הקדושה בין היחידות שנותרו לנו בארץ, וצריך לשמור עליה קדושה. צריך להרחיק את כל הפוליטיקה מבתי העלמין, מהיום הקדוש הזה שהוא גם ככה קשה", הסבירה. "גם היום שאחרי, משפחות שכולות אחרי יום הזיכרון מרגישות יותר לבד. יום העצמאות קצת אחר, קצת הרבה. יש משהו בתחושה הזו של החיבור, התמיכה, בעיטוף הזה שקורה ביום הזיכרון, שאתה מבין שהשכול הוא לא רק אצל אחים והורים, הוא גם חברים שכולים, סבתות, דודים, מורות. כל אחד יש לו את סיפור ההודעה שלו, גם כאלה שלא הכירו מגיעים כי יש משהו שהוא נורא מחבר. אני חושבת שזה הקסם שלנו, להיות אחד בשביל השני. גם בימים האלה, אבל לא רק".
נוי פרי וטל יפרח ז"ל // צילום: באדיבות המשפחה
לסיום, שיחזרה נוי פרי את הרגע בו הודיעו לה שאחיה טל נפל בקרב: "הסיפור שלנו התחיל משלושת הנערים החטופים. כשאמרו את השם 'איל יפרח', מיד כיביתי את הטלוויזיה, טל הסתובב אליי ואמר לי 'אחותי, אם קורה לי משהו את יודעת מה לעשות'. בערך בסביבות 3 לפנות בוקר, כטל נמצא בעזה, הרגשתי כאב מאוד חזק בחזה. באותו רגע הפסקתי לנשום. אומרים שנשמות מרגישות, ואולי גם נשמות תאומות מרגישות. אני הרגשתי את טל, הלכתי לעבודה ובניגוד לאישה בורחת מבשורה אני חיכיתי".
"אמנם כיביתי את הטלפון והמחשב, כי פחדתי לקבל את ההודעה בוואטסאפ מה שהתברר כנכון, אבל סובבתי את הכסא לכיוון הדלת וחיכיתי לקצין העיר. קצין העיר הגיע עם אבא שלי, הסתכל לי בעיניים ואמר לי 'את אחות של טל'. רק הרמתי את היד ושאלתי איפה אמא שלי, כי הבנתי, באותו רגע הבנתי - הבנתי שטל לא יחזור יותר", הודתה בכאב.
עריכה: שני רומנו
