קיבוצניק ברמ"ח איבריו
עופר מיכאלי, שכתב את 'תמונות עולות בלהבות' על ילדותו בקיבוץ להבות הבשן, על ילדות בצל חוסר ודאות מדיני, ומנהגים עתיקים שנעלמו בתהום הנשייה
דמיינו שאתם מתעוררים מול נוף קדומים גלילי, בימים של ראשית המדינה. כיצד נראתה התקופה הזו בהיבטי החזון והחלום לצביון ישראלי הלכה למעשה? ממה היה מורכב החלום הזה? את הסוגיה המורכבת הזו ניתח בכישרון עופר מיכאלי בספרו 'תמונות עולות בלהבות', המשלב בשתי וערב את נקודות הדמיון והשוני בין פעם לימינו אנו, היישר מילדותו בקיבוץ להבות הבשן.
בשיחתו עם ורדה רזיאל ז'קונט, סיפר על ההחלטה להפוך את זיכרונותיו לספר, ולנסות להסביר מדוע אירעו הדברים כפי שאירעו. "אי אפשר להקים מולדת בלי מוסר צדקני", הבהיר. "בספר יש מספר נושאים מרכזיים: סיפורים שקרו לפני שחשבו עליי, וסיפורים על מה שאירע בסיירת אגוז בשנות השבעים".
בהמשך, חזר אחורה וסיפר: "בגיל 12 עקרו אותנו מהקיבוץ, ונסענו לראות את המשפחות שלנו פעם בשבוע. קיבלנו משפחות מאמצות. בהתחלה סיפרו לי שקיבלתי משפחה מסוכנת, כי אב המשפחה הוא מפא"יניק. הגעתי למשפחה הזו, והם היו אנשים נחמדים בלתי רגילים".
"הקיבוץ ליטף אותי וחיבק אותי. חצי שנה לפני השחרור, באים ואומרים לי שהם רואים בי את הלפיד החינוכי הבא של קיבוץ להבות הבשן", תיאר את אחד הרגעים המרגשים ששינו את חייו ללא ספק. "זה היה הדבר הכי מחבק וחם שקיבוץ יכול להעניק לחבריו. מצאתי את עצמי בגיל יותר מדי צעיר מנהל בית הספר הצעיר ביותר בישראל".
"הקיבוץ מילא את תפקידו בזמן הנכון"
בסיום דבריו, הסביר מיכאלי את תפקידם של הקיבוצים בישראל, גם במציאות של 2023: "הקיבוץ מילא את תפקידו בזמן הנכון, וכשהוא היה צריך להשתנות - טבע ברוטב של עצמו. היום אנחנו קהילה שיש בינינו ערבות הדדית, אך כל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו. זאת אבולוציה טובה ונכונה, כך זה צריך להיות".
עריכה: מיכל קדוש
