סיפור חיים
הסופרת ד"ר בתיה טמיר סיפרה על הספר 'אלקה', שכתבה בהתבסס על חייה הטרגיים של אימה ניצולת השואה • והיחסים המורכבים בין בני המשפחה
ד"ר בתיה טמיר התארחה באולפן של ורדה רזיאל ז'קונט ב-103fm לשיחה על ספרה 'אלקה' והקדישה את התוכנית לד"ר עמליה קוריאט. גיבורת הספר היא אימא, ניצולת שואה שמתחתנת עם ניצול שואה. הסיפור מלווה את אלקה, אימה של הכותבת, עד לרגעיה האחרונים כשמותה.
תחילה שאלה ורדה רזיאל ז'קונט את הכותבת: "גיבורת הספר היא אימא שלך, ואת כותבת כאילו את היא. זה סגנון מאוד מיוחד. למה כתבת את הסיפור של אימא שלך?". טמיר השיבה: "אימא שלי הייתה אישה שתוקה. הייתי רואה אותה בימי שישי בצוהריים מנקה את הציפורניים שלה, מסתכלת על העמק במבט אבוד לגמרי, היא לא הייתה שם".
עם זאת ציינה הסופרת כי "היחסים שלי עם אימי היו בלשון המעטה לא טובים. אני רציתי להיכנס לה מתחת לעור והיא לא נתנה. אני חושבת שכתבתי אותה גם כדי להיכנס לבקש את סליחתה, וגם כדי לראות כמה עמוק היא נמצאת בתוכי וליהנות מזה".
"הוא יצא למסע נקמה והיא הצילה אותו"
בהמשך שיתפה בזיכרונות מהעבר: "כשהיינו ילדים, היינו מתאספים ומספרים סיפורים. יום אחד אבא שלי סיפר שאימא שלי הצילה אותו. הוא היה אלכוהוליסט, חייל בצבא האדום, ששמע שאשתו וילדיו מתו בבורות, והוא יצא למסע נקמה. היא הצילה אותו, לקחה אותו וסידרה אותו".
לטענת ורדה, "כשאני קוראת את הסיפור, זה לא על אימא שמצילה, אלא אימא חלשה שמרגישה חסרת מהות, והגבר הזה בעצם לא בוחר בה. הוא אמר: 'אין לי ברירה, עכשיו את אשתי', איך את כותבת דבר כזה? איך את מגיעה לזה?"
בתגובה אמרה ד"ר טמיר: "אני חושבת שאימא שלי הייתה חלשה בגלל שהיא ידעה שהוא לא בחר בה. בשאר הדברים היה הייתה אמיצה וחזקה, היא טיפלה בו. היא שמרה עלינו. אבא שלי היה רדוף רגשות אשמה כבדה על מות אשתו והילדים שלו, הוא היה צריך לקום על משהו פגום. הוא לא יכול היה לחיות הצלחה, אז בחוץ הוא הצליח ובבית הוא ניהל שיטה של טרור, ביוש. זה היה מאוד קשה לגדול להצליח בבית הזה".
"היא ציפתה שאחזיק לה את היד, ואני לא עשיתי את זה"
"את מתארת את האישה שהוא מתחתן איתה כמעט כתחליף עלוב", הדגישה ורדה והוסיפה: "בעיניי זה מדהים שבאופן כל כך עמוק את נכנסת לחוויה של אימך, להזיות שלה, לסיוט שלה לפני שהיא מתחתנת". טמיר הסבירה: "חושבת שהייתי חייבת את זה לעצמי. היא די סבלה ממני, הייתי ילדה פרועה וכעסנית, ואמרתי את מה שהיה לי בראש".
לדבריה, "אם הילדות שלי היו מדברות אליי כך, הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי. הייתי צריכה את הספר הזה, את החוויה הזאת, כדי לחלץ את עצמי מתוכה, לאהוב אותה בגבולות של מי שהיא ולא שלי. הייתי צריכה להרגיש שאני מפרידה את החיים שלי מהחיים שלה, לא בטוחה שהצלחתי".
לקראת סיום השיחה שיתפה טמיר כי היא שהתה עם אימה ביומה האחרון בחיים: "הייתי שם כל אותו בוקר, ערב יום כיפור. היא ציפתה שאחזיק לה את היד, ואני לא עשיתי את זה. משם נולד הספר".
