לוין אמר את זה כבר קודם
המופע 'מי שלא נולד - מפסיד' של הקאמרי מצליח להחזיר לקדמת הבמה את הטקסטים של חנוך לוין, ומוכיח שמה שהיה הוא שיהיה | בלעדי לדיגיטל של 103fm
ביקורת תרבות \\ עדן בן ארי'מי שלא נולד - מפסיד', המופע החדש מבית היוצר של תיאטרון הקאמרי, מאגד בתוכו קטעים מתוך מחזותיו, מערכונים, שירים - ובעיקר, את נקודת המבט החשופה והמרגשת שלו על נושאים שעדיין מככבים בכותרות: המלחמה שעדיין מתחוללת בחוץ, הכמיהה הנואשת לאהבה, ותחושת הבדידות הקיומית שפועמת גם בלבבות הדור שלא הכיר את לוין – אך מוצא את עצמו בתוך המילים שכתב.
לא צריך להיות חובב תיאטרון מושבע כדי לזהות את האמת הפשוטה שמוגשת ממש על הבמה: המילים של חנוך לוין, שנכתבו אי שם בשנות ה־70, נשמעות כאילו נכתבו ממש עכשיו, בשנת 2025. האולם מוחשך. תפאורה מינימלית של חוף ים, ומיד מתנגן לו 'המלפפון בקיץ כה מתוק' מתוך האופרטה 'הוצאה להורג'. המתיקות הלוינית נמשכת הלאה ל'תהייה גדולה עם ודאות גדולה מתחתיה' מתוך 'הג'יגולו מקונגו', והקהל נשבה בשניות, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא פוגש את הבהירות המחשבתית של לוין.
סיפורי האהבה מבית היוצר של לוין עוברים טרנספורמציה מעניינת – מזוגות נרגשים שמאבדים את הראש, ועד לטקסטים כמו 'אדון כמעט אהב את הגברת כבר', ותחושת ההחמצה הפועמת ברקה של מי שהפסידו בנוקאאוט לאהבה. בין לבין אי אפשר להתעלם מ'את, אני והמלחמה הבאה' שמחזיר אותנו למציאות בה מלחמה היא לא דבר חריג, אלא מצב קיומי. לוין לא מפחד להניח זרקור על העובדה שגם למלחמה יש את המחירים שלה, ובמופע רואים גם צדדים אחרים שלו שנוגעים דווקא בפן פוליטי-חברתי שהוא דגל בו.
למרות שמדובר באסופה של קטעים נפרדים, יש במופע הגיון פנימי חד ועמוק - כזה שמשקף, כביכול, את מבנה אישיותו של לוין, ואת הרבגוניות של יצירתו. אין כל ספק, הבחירה לא הייתה קלה, אבל הבימאית טל ברנר עמדה במשימה ברגישות ובסבלנות אין קץ. היא ביימה בכישרון את האנסמבל, שהצליח לצלול בתוך המים העמוקים של לוין בלי פחד ובלי מסכות. בין המשתתפים: ליאורה ריבלין, רמי ברוך, יניב סויסה, נוי הלפרין, אולה שור סלקטר, כינרת לימוני וגלעד שמואלי – שחקנים שמפליאים לדלג בין רגעים קומיים לרגעי כאב מרטיט לבבות, והקהל מצליח להגיב להם בהתאם.
הרבה יותר ממחזאי
לוין היה הרבה יותר ממחזאי - הוא היה חמוש בראיית רנטגן, והצליח לראות את החברה הישראלית מבפנים לבחוץ. הוא כתב מבלי להתנצל, ביים מבלי לייפות, והותיר אחריו רשימה מכובדת של יצירות. לוין לא הציע נחמה קלה, אבל כן ביקש לעורר את הקהל לחשוב, לשאול, להטיל ספק ולהעביר ביקורת, ולהסתכל על המנגנונים שמנהלים את החברה הישראלית כחברה בלי לפחד לרגע. גם כשנדמה שהכול קורס, הוא החזיק בצחוק כדרך התנגדות.
רגע אחר שלקח את ההצגה למחוזות אחרים הגיע כשכינרת לימוני גילמה את הדמות מתוך המונולוג 'אלברט', וירדה בחינניות מהבמה לעבר הקהל באולם. אותה הדמות, שגולמה במקור על ידי תיקי דיין, קיבלה כאן פרשנות סקרנית ומפתיעה של אישה שלא יכולה להפסיק לדבר, ולאו דווקא בגללה. אי אפשר שלא להזכיר את הבקשה הנוגעת ללב של שור סלקטר: "רק חודש אחד של שעמום. שעמום שוויצרי", מבחינתנו אפשר להסתפק גם בשבוע. בישראל של שנת 2025 גם זה לא דבר מובן מאליו.
עוד נקודת ציון מרגשת מאוד במופע היא הביצוע של ריבלין לשיר 'חיה לי מיום ליום'. זה אירוע מוזיקלי אותנטי ומרגש שלא נשכח עוד הרבה מאוד זמן. בכלל, אי אפשר להתעלם מהעיבודים המוזיקליים של איתמר גרוס שביצע עבודה יוצאת מהכלל.
בתקופה האחרונה אנחנו נחשפים על בסיס יומיומי לעוד ועוד אירועים קשים שמוציאים אותנו מאיזון, אבל אז מגיע לוין, 25 שנה אחרי מותו, ומצליח להושיב אותנו מול המציאות בעיניים פקוחות. זה לא שהוא הקדים את זמנו – זה אנחנו שנשארנו מאחור כל כך הרבה זמן.
