"אנחנו מחויבים לגיבורים ולחללים"
אלי טהר איבד את אחיו ב־1981, את בנו ב־2001, ובנו השני נפל בקרב הגבורה ב־7 באוקטובר • כיצד הצליח יו"ר יד לבנים למצוא משמעות מתוך השכול?
יש אנשים שהגורל מציב בפניהם אתגרים בלתי נתפסים. עבור משפחות השכול, כל יום הוא התמודדות, אך ישנם מקרים שבהם המציאות עולה על כל דמיון טרגי. סיפורו של יו"ר ארגון יד לבנים החדש הוא כזה. על דלת ביתו של אלי טהר דפקו 3 פעמים עם הבשורה המרה מכל: אחיו, סגן אלוף יוסי, נפל בשנת 1981; בנו, רועי, לוחם הנח"ל, נהרג בתאונת דרכים מבצעית בשנת 2001; וב־7 באוקטובר 2023, ביום הנורא בתולדות המדינה, נפל בנו השני, יוסי חי ז"ל, איש שב"כ וקצין שייטת, בקרב ביום הראשון למלחמה.
בראיון מיוחד לסער פלסנר, הוא פתח צוהר לשיחת הטלפון האחרונה והאינטימית עם בנו יוסי חי, יומיים בלבד לפני שנפל. "היה לנו מנהג שכשהוא יכול הוא מתקשר, אני לא מתקשר כדי לא להפריע, בדרך כלל ב־5 לפנות בוקר", הוא סיפר בקול חנוק. "היינו משוחחים על כל מיני דברים. השיחות שלנו היו תמיד ברמה של חברות עמוקה, אני לא חושב שזה היה רק בין אבא לבן, אלא בין שני חברים. היה בינינו אמון מלא. הוא סמך עליי ואני עליו. הוא יכול היה לדבר איתי על כל נושא".
ביום חמישי, יומיים לפני הטבח, יוסי התקשר להתייעץ. "הוא סיפר לי על התלבטות שהייתה לו. נתתי לו דוגמה של תור של אנשים שעומדים בחישגד ומגרדים ואף אחד לא זוכה, והוא מגיע ומגרד וזוכה. אמרתי לו: 'אם זכית - זו זכייה שלך. אם עשית את זה ביושר ובהגינות, ואתה רואה את עצמך בדרך הזאת מתקדם בשירות, קח את זה בשתי ידיים ועזוב את רעשי הרקע. אם אתה מתלבט - אל תיקח. אל תדפוק למישהו אחר את ההזדמנות שלו'".
באותו לילה, בשעה 22:00, הגיעה הודעה חריגה. "בדרך כלל אלו היו הודעות של בוקר טוב ולב. הפעם הוא כתב: 'אבא, אני שמח שאתה לצידי, נותן לי את הכוח שצריך, חושב בצורה שקולה, חברית, הגיונית, לא אנוכית. חשוב לי שתדע שאתה יקר לי מאוד, אוהב יוסי'".
הרגע שבו העולם עצר מלכת
ואז הגיע השביעי באוקטובר. 6:30 בבוקר, אזעקות ביישוב. "פתחתי טלוויזיה, אני רואה בלגן והדבר הראשון שקפץ לי לראש זה איך אין כוננות עם שחר? את זה אני אומר בתור לוחם". למרות הלחץ של רעייתו, הוא ניסה להישאר רגוע. "אמרתי לה שאני לא מתקשר ליוסי, זו לא הגזרה של יוסי. היא לא יכלה להתאפק והתקשרה לאשתו של יוסי, שאמרה לה שיוסי מנהל את החפ"ק ולא נמצא בשטח".
אבל השקט היה מדומה. סביב השעה 12:00, כשחזר הביתה, ראה התקהלות. "פתאום אני רואה שני חבר'ה של יוסי באים לקראתי, והבנתי שהרע מכל קרה". באותו רגע, בשיאו של הכאב, הרים את עיניו לשמיים. "אמרתי לו - אלוהים, למה? למה 3 פעמים? כי אתה מכיר את הכתובת שלי, קל לך לבוא אליי?"
הבשורה הכתה בו בעוצמה פיזית. "הם הגיעו וחיבקו אותי והרגשתי שכל הדם יורד לי לרגליים. הייתי באפיסת כוחות, אפילו באיבוד הכרה של כמה שניות. אמרתי - זו לא בשורת איוב. אני איוב בעצמי".
השליחות: להפוך כאב לעשייה
לפני חמישה חודשים, מתוך השבר האישי העצום, קיבל על עצמו את תפקיד יו"ר ארגון יד לבנים. פלסנר תהה, מאיפה הכוחות לפעול בשליחות? "הנושא של יד לבנים נכנס אצלי לעצמות אחרי שרועי נהרג", הוא הסביר. "לפני 20 שנה, ראיתי שאצלנו במועצה אין שום דבר שמנציח את הלוחמים. החלטתי שאנחנו מקימים סניף של יד לבנים בבאר טוביה". המטרה הייתה ליצור מקום חי, פעיל, שמשלב הנצחה עם קהילתיות. "כעבור שנה הנחנו אבן פינה, ואחרי שנתיים היה לנו בית בנוי לתפארת. היום, סניפים חדשים באים לראות דוגמה של בית פעיל, חי, שמח עם הנצחה".
מאז ועד היום, התקדם בהתמדה: נציג המושבים בארגון, חבר הנהלה, סגן יו"ר, וכעת - היו"ר של הארגון החשוב ביותר בישראל עבור המשפחות השכולות. סיפורו הוא עדות לעוצמה אנושית נדירה. היכולת לזכור, להתאבל, ובכל זאת למצוא את הכוח להוביל ולהוות משענת עבור אחרים, גם כשעולמך חרב עליך פעם אחר פעם.
"אנחנו ארגון א-פוליטי"
על אף השיח הפוליטי הנפיץ בחברה, ועל רקע האבידות הרבות של חיילים במהלך השנתיים וחצי האחרונות, ארגון יד לבנים בהובלתו של טהר מתרחק מפוליטיקה. "אני נזהר לא להביא שום דעה פוליטית לתוך הארגון. אנחנו ארגון א-פוליטי", הדגיש. "אנחנו מחויבים לגיבורים והחללים שנהרגו. אנחנו מחוייבים לכבד את העשייה שלהם ואת ההורים שלהם".
במהלך השיחה, פירט את הצעדים המעשיים שנוקט ארגון יד לבנים כדי להביא לידי ביטוי את המחויבות העמוקה למשפחות השכולות, במיוחד לאור השבר העצום שמותיר את ההורים פעמים רבות חסרי אונים. "אחד מכל שלושה הורים לא חוזר לעבודה. זה מדהים ומפחיד. כמות החללים שנפלה עלינו פתאום זו כמות עמה לא התמודדנו אף פעם".
משום כך, הארגון מקים גוף מיוחד, בהובלת אלוף במילואים שהתנדב למשימה, שמטרתו לסייע להורים לחזור למעגל העבודה, לעיתים תוך הסבה מקצועית, כדי להעניק להם מסגרת וסיבה לקום בבוקר. "ניפגש עם ההורים, נבדוק, נלווה, ונתמודד, כך שלהורים תהיה תעסוקה, יהיה להם מה לעשות, ובשביל מה לקום בבוקר".
עם זאת, טהר הדגיש את המעטפת הניתנת למשפחות הקיימות: "היו מעט מאוד הורים שהסתבכו באמת. נתנו לכולם פתרונות בעזרת משרד הביטחון ובעזרתו של אריה מועלם, סמנכ"ל ראש אגף משפחות והנצחה. לא נשאר אף אחד מוזנח".
"מגלים את עצמנו מחדש תוך כדי תנועה"
בהמשך, התייחס לקשיים של משפחות שכולות צעירות והצורך בחיבור בין דורי. "אנו משתדלים. יש הרבה ילדים קטנים וצעירים. לקחנו את הסבים והסבתות עם הצעירים לפעילות בסניפים. לרמה שמתאימה לילדים", אמר, וציין כי בקרוב תצא לדרך סדרת הרצאות שמתאימות לסבים והסבתות: "לאט לאט אנחנו בונים מערכת. אנחנו מגלים את עצמנו מחדש תוך כדי תנועה".
בנושא הפגת הבדידות והחיבורים בתוך הארגון, פירט על שיתוף הפעולה עם ה-FIDF: "בכל שבוע אנחנו מוציאים בין 30 ל־40 זוגות הורים שכולים ממלחמת 'חרבות ברזל'. שיתוף הפעולה פורה מאוד. כבר הוצאנו קרוב ל־500 משפחות". המטרה היא להוציא את ההורים לשלושה ימים מחוץ לשגרת היום-יום המעיקה, ליצור קהילות וחיבורים בין ההורים, ולאפשר להם רגעים של הפוגה.
טהר הוסיף כי הארגון מצטיין ביצירת קשרים אותנטים: "מגיעים חילונים ודתיים, ואתה רואה ביום הראשון שכל אחד מנסה למצוא את עצמו. כבר ביום השני מתחילים לראות קהילות וחיבורים. המשפחות שבאו עם דמעות בעיניים - בערב כבר שרות שירים".
היכולת של אלי טהר לזכור, להתאבל, ובכל זאת למצוא את הכוח להוביל ולהוות משענת עבור אחרים, היא ההוכחה הניצחת לרוח האדם. כעת, כשהוא מוביל את יד לבנים, הוא הופך את הכאב האישי למנוע של עשייה, ומבטיח כי דלתות הארגון יהיו פתוחות עבור המשפחות החדשות שנוספו למשפחת השכול, מתוך הבנה עמוקה של המחיר, אך גם של חשיבות השיקום והחיים עצמם.
